השבת נקרא בתורה את פרשת צו, שהיא הפרשה השניה בספר ויקרא. ספר ויקרא עוסק בחלקו הגדול בדיני הקורבנות לסוגיהם וכך גם פרשתנו.בפרק ז פסוקים יא-לד עוסקת התורה בקורבן שלמים. לקורבן זה, כמו לכל קורבן המותר באכילה, יש משך זמן מוגבל שבו מותר לאוכלו. לגבי קורבן שלמים מצווה התורה: " ... ביום קרבנו יאכל... ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ביום הקריבו את זבחו יאכל. וממחרת... והנותר מבשר הזבח - ביום השלישי באש ישרף"(פסוקים טו-יז. ראו ריכוז של זמני אכילת הקורבנות השונים במשניות זבחים פרק ה. על פירושו של פסוק יז בכלל ופיסוק הטעמים בפרט, ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 34 וכן בטיפ שלנו  לפרשת צו לשנת תשפ).כמו כן, יש מגבלות שונות הנוגות לזהות מי שרשאי לאכול מן הקורבנות  וכפועל יוצא מכך יש גם מגבלות לגבי המקום שבו מותר לאוכלן. ישנם קורבנות שהם כליל לה'(עולה). לעומת זאת, קורבן השלמים שבו נעסוק הפעם מותר לאכילה גם לבעלים ולכוהנים (ולפיכך נקרא שמו שלמים. ראו מדרש תורת כהנים לויקרא ג, א וכן בפירושו של רש"י לפסוק זה). על כן מותר לאכול את הקורבן גם מחוץ למשכן או למקדש(ראו משנה זבחים פרק ה,  משנה ז). על רקע הדברים הללו, נעיין עתה בפסוק יח: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה. והנפש האכלת ממנו עונה תשא".   מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'יהיה'. צלע א (הארוכה) נחלקת בסגול במילה 'ירצה'. כוח הפסקו של הזרקא גדול מזה של הגרש,  הבא במילה 'שלמיו'(ראו: מ פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ו, תל אביב תשכ"ט, עמ' 452). בפסוקנו, המילה 'השלישי' מוטעמת  בזרקא ועל כן על פי פיסוק הטעמים, יש לקרוא את צלע א כך: "ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי (אז) לא ירצה...".במה עוסק הפסוק? מקריאה ראשונה של הפסוק נראה, כי הפסוק עוסק במקרה שהבעלים של הקורבן חרג ממסגרת הזמן שבו מותר לאוכלו ועל כך אומרת התורה- לא ירצה(כלומר הקורבן אינו מתקבל) והתורה קובעת שהקורבן אינו "נחשב" כקורבן עבור האיש שהביא אותו. הקורבן נחשל כ'פיגול'(לא רצוי, מרוחק. ראו מקבץ פירושים על מילה זו בפירוש בעל הכתב והקבלה לפסוקנו). בצלע ב של הפסוק נקבע הדין שאכילה של הקורבן מעבר למגבלת הימים נחשבת לעוון. על פי הבנה זו של הפסוק, נראה שהתורה מורה לנו כאן שאם אדם אוכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי- הקורבן יפסל למפרע והאוכל יישא בעוונו, שכן עקב האכילה באיחור, הבשר הפך לפיגול שאיננו רצוי (וראו גם ויקרא יט, ה-ח).חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת זבחים(כח) הרבו לעסוק בפסוק זה ובפירושו. המשנה(זבחים ב, ב) קובעת: " השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ... פסול ואין בו כרת. לזרוק דמו למחר מקצת דמו למחר... פגול וחיבין עליו כרת".על פני הדברים, משנה זו עוסקת בשני סוגים של פסול. החלק הראשון של המשנה עוסק בקורבן שחלק מן המלאכות הנוגעות לו נעשו שלא במקום שבו הן אמורות להיעשות, כלומר מחוץ למשכן. על מקרים כאלה קובעת המשנה שהקורבן פסול, אבל המקריב אינו חייב כרת. לעומת זאת, בחלק השני של המשנה, מובאים מקרים שבהם השוחט התכוון לבצע חלק מן המלאכות הקשורות לקרבן, בזמן מאוחר מן הזמן הקצוב: "לזרוק דמו למחר, להקטיר אמוריו למחר..." לגבי מחשבות פסולות אלה קובעת המשנה כי הקורבן נחשב פיגול והמקריב חייב כרת.מן המשנה אנו למדים כי המונח "פיגול" מתייחס רק למקרה שהקורבן נפסל ובנוסף יש עונש כרת על המקריב. על פי האמור במשנה, דין חמור זה מתקיים רק לגבי מי שחושב מראש לקיים חלק מדיני הקורבן לאחר תום הזמן הקצוב להם ולא לגבי מי שמבצע את מלאכות הקורבן שלא במקום המיועד להם. במילים אחרות. המונח ההלכתי 'פיגול' כפי שהוא מפורש במשנה מתייחס רק לפסול של "חוץ לזמנו" ולא למקרים של "חוץ למקומו" ובלבד שהמחשבה הפסולה היתה כבר במחשבתו של המקריב, עוד בעת ההקרבה.בתלמוד הבבלי מתקיים דיון נרחב לגבי המקור לדינים אלה. שיטת רבא הנראית כמסקנת הדברים, קובעת כי הדינים שבמשנה נלמדים מפסוקנו, ואלה דבריו: "אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין דכתיב: האכל יאכל: בשתי אכילות הכתוב מדבר... מבשר זבח שלמיו... שלישי- זה חוץ לזמנו... פיגול - זה חוץ למקומו...". רבא לומד אפוא מפסוקנו את שני סוגי הפסול. הפסוק של הקרבה מעבר למועד הקבוע נלמד מן המילה- השלישי. ואילו הפסול של הקרבה במקום הלא נכון נלמד מן המילה 'פיגול' (וזאת למרות שבמשנה ראינו שימוש במונח 'פיגול' על  הקרבה לאחר הזמן הקצוב דווקא).על כל פנים אנו רואים, כי בניגוד גמור להבנה הראשונית של הפסוק, לפיה הקורבן נפסל למפרע בכל מקרה של אכילה מעבר לזמן הקצוב, ההלכה שנקבעה ונפסקה בעניין זה מצומצמת יותר, ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה: "מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה 'ואם האכל יאכל...' אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי. והוא הדין לכל קרבן...אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו, אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר נרצה וכפר" (הלכות פסולי המקודשים יג, הלכות ב-ג).כלומר, ההלכה היא, שהקורבן נחשב כפיגול ואיננו לרצון רק אם כבר בשעת ההקרבה חישב המקריב לאוכלו לאחר זמנו. אבל אם  לא חשב כך, אלא ארעה תקלה ונותר בידו מבשר הקורבן לאחר הזמן, על המקריב לשרוף את הנותר. ואם עבר המקריב ואכל - עבר עבירה, אך הקורבן לא ייפסל למפרע.ואכן, על פי ההלכה הפסוקה, מפרש רש"י את פסוקנו "במחשב בשחיטה לאוכלו בשלישי הכתוב מדבר..." כלומר פסוקנו עוסק במי שכבר בשעת השחיטה תכנן לאכול את הקורבן בזמן המאוחר לזמן שבו מותר לאוכלו. על כן, קובעת התורה על אדם כזה שתי קביעות. הראשונה: "המקריב אותו לא יחשב...,"- לדעת רש"י "בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי...". הקביעה השניה, לשיטת רש"י, נמצאת בצלע ב של הפסוק - רש"י מפרשו כעוסק באותו "עבריין"- והתורה קובעת לגביו שאת הקורבן הזה, שדעת מקריבו כבר בעת הקרבה, היתה לאוכלו לאחר  הזמן המותר -  אסור לאכלו גם בתוך הזמן  שבו מותר ברגיל לאוכלו. יש כאן אפוא פסול מראש של ה'קורבן' הזה,  וזאת בשל מחשבתו הפסולה של המקריב לאוכלו "חוץ לזמנו" כלומר מעבר לזמן המוקצב לו על פי הדין(ראו גם פירושו של ר' יוסף בכור שור לפסוקנו).פסוק זה מהווה דוגמה מעניינת לפער בין מה שנראה לכאורה כפשוטו של מקרא לבין ההלכה כפי שנקבעה על ידי חז"ל והפוסקים אחריהם. על פער זה בענייננו עמדו כמה פרשנים. כך למשל כתב רשב"ם בפירושו לפסוקנו: "חכמים עקרוהו מפשוטו ופירשוהו במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי...". גם הגר"א עמד על פער זה  שבין פשוטו של כתוב לבין מדרש ההלכה בפסוקנו בפירושו אדרת אליהו (תחילת פרשת משפטים) ואלה דבריו: "אבל ההלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה,  שהיא הלכה למשה מסיני והיא  מתהפכת כחומר חותם... וכן בפיגול, ורוב התורה....". ואולם, הרשב"ם והגר"א לא עמדו על הסיבה לסטייה זו של ההלכה מפשוטו של מקרא ביחס לדין פיגול. הסבר מעניין לסטיית חז"ל והפוסקים מפשוטו של מקרא בעניין דין  הפיגול הציע שד"ל בפירושו לפסוקנו, ואלו דבריו: "...אבל זו באמת חומרא גדולה שמי שאכל מבשר הזבח בתוך הזמן ישא עונו כאילו אכל פיגול, שמפני שאחר כן לא נשרף הנותר, יהיה כמי שאכל ממנו ביום השלישי... לפיכך הוצרכו חכמים להוציא הכתוב מפשוטו ולפרש שאין הקרבן נפסל באכילת יום שלישי, אלא אם כן בשעת הקרבתו היתה כוונת הבעלים לאכלו בשלישי". שד"ל סבור אפוא כי הסיבה לפיה עקרו חכמים את הפסוק מהבנתו על פי פשוטו היא הקושי העולה מפירוש הפסוק על פי פשוטו של מקרא שנראה כפסילה למפרע של קורבן שבעליו הקפיד על כל הלכותיו ורק נכשל באיסור "נותר"- שהותיר מבשר הזבח לאחר זמן אכילתו(ראו על כך שיעורו של הרב אמנון בזק "דין פיגול בפשוטו של מקרא ובמדרש ההלכה". פורסם באתר etzion.org.il במרשתת. לדוגמאות נוספות לפער מסוג זה ראו בספרו של הרב אמנון בזק, עד היום הזה שאלות יסוד בלימוד תנ"ך, תל אביב תשע"ג, עמ'431-387. על גישתו של שד"ל לעניין זה ראו  בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 394-377).בהמשך דבריו, מעיר שד"ל הערה עקרונית מעניינת: "אחרי כמה שנים שהייתי מתמיה על חז"ל למה(כדברי רשב"ם) עקרו הכתוב הזה מפשוטו, היום (פורים תר"ז) זכיתי להבין מה ראו על ככה. וכן בכל מקום שנטו רז"ל מפשט הכתובים כשאין הדבר דעת יחיד, אבל הוא  דבר מוסכם בלי חולק, איננו טעות שטעו, אבל הוא תקנה שתיקנו לפי צורך הדורות, ומי כמוהם ריפורמאטור? אבל תקנותיהם היו בחכמה עמוקה וביראת ה' ואהבת האדם, לא להנאת עצמם או לכבודם ולא למצוא חן בעיני בשר ודם".לדעת שד"ל, במקרה זה, אין מחלוקת בדבר דרשת חז"ל את הפסוק באופן הנוטה מפשוטו של מקרא והטעם לדרשה הוא כדי שלא להגיע לתוצאה קשה שעל פיה הקורבן ייפסל למפרע רק בגלל שבעל הקורבן אכל מן הזבח לאחר סוף זמן אכילתו. לכן צמצמו חז"ל את דין הפיגול רק למי שבעת ההקרבה התכוון מראש לעבור על דברי התורה ולאכול מן הקורבן  לאחר חלוף זמן אכילתו בהיתר.והנה, על בסיס מסקנת דברי התלמוד הבבלי שהבאנו לעיל, קובע ר' יעקב צבי  מקלנבורג בפירושו (הכתב והקבלה) לפסוקנו כי: "למסקנת התלמוד(זבחים כח) קרא דידן בתרי ענייני משתעי. רישא דקרא... היינו מחשבת חוץ לזמנו, וסיפיה  דקרא 'המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה' במחשבת חוץ למקומו מיירי...".המונח 'פיגול' מתייחס כאמור, על פי שיטת רבא בתלמוד שנפסקה להלכה, אך ורק לפסול חוץ למקומו. לעומת זאת, רק על פסול 'חוץ לזמנו' בלבד נאמרו הדברים בצלע ב של הפסוק:  "והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא"- בעל 'הכתב והקבלה' מסביר כי הסיבה לפיה יש לפרש כך את הפסוק נעוצה בכך שהתורה  משתמשת בלשון יחיד: 'הנפש האוכלת ממנו"- "רוצה במלת 'ממנו' לשון יחיד להורות שאין  עוון כרת באוכל כל אחד מהנך תרי ענייני דמשתעי בהו קרא, כי אם באוכל אחד מהם לבד, והיינו במחשבת חוץ לזמנו". לעומת הפסול של "חוץ לזמנו", הרי שעל פסול של 'חוץ למקומו' לא אומרת התורה דבר מעבר לקביעה כי "פיגול הוא"- כלומר פסול, אך לא נלווה לפסול זה עונש כרת על המקריב. והנה בעל הכתב והקבלה מביא ראיה לפירוש זה מפיסוק הטעמים לפסוקנו ואלה דבריו: "והתביר שבמלת 'יחשב' והטפחא שבמלת 'לו' המפרידו ממלת 'יחשב' יורה על אמיתות פירוש זה, ומילת  'לו' מוסב על הקרבן".לדעת בעל 'הכתב והקבלה', פיסוק הטעמים בפסוקנו תומך בפירוש זה, המבחין בין "מחשבת אכילה חוץ לזמנו" לבין "מחשבת אכילה חוץ למקומו", לעניין איסור כרת. כיצד?נראה שדרך מחשבתו של בעל הכתב והקבלה היא כזו: על פי פיסוק הטעמים, יש לקרוא את הפסוק כך: "...המקריב אותו לא יחשב לו - פיגול יהיה. והנפש האוכלת ממנו -  עונה תישא" בצלע א, המילה 'יחשב' מוטעמת בתביר ואילו המלה 'לו' מוטעמת בטיפחא (הגדול בכח פיסוקו מן התביר). מכאן רואה בעל הכתב  והקבלה הפרדה בין המילה 'יחשב' לבין המילה 'לו'.כבר ראינו לעיל את ההיגיון שבפירוש פסוק זה בניגוד למה שעולה לכאורה מפשוטו של מקרא, ואולם, עד כמה שהדברים נוגעים לפיסוק הטעמים נראה שיש לתמוה על 'ראייתו' של בעל הכתב והקבלה, שכן פיסוק הטעמים כאן כשלעצמו אינו יכול להוות ראיה לכך שפסוקנו עוסק הן (ברישא שלו) במחשבת חוץ לזמנו  והן במחשבת  'חוץ למקומו'. אדרבה- דווקא בגלל פיסוק הטעמים, ברור שיש לחבר את המילים 'לא יחשב לו'-  ולא להפריד באופן מלאכותי בין המלה 'יחשב' לבין המלה 'לו'. המפסיק שבמילה 'יחשב' הינו תביר, הקטן בכח פיסוקו מן הטיפחא, ועל כן יש כאן ביטוי אחד בלתי מופרד למעשה: 'לא יחשב לו'. ו'ההפרדה' שטוען לה בעל הכתב והקבלה הינה מלאכותית (בפסוקנו, בין התביר לבין הטיפחא אין טעם משרת והדבר מחזק את דעתנו לפיה אין בין שתי המילים הפרדה של ממש למרות שהמילה יחשב מוטעמת בתביר, שהוא טעם מפסיק).  נראה אפוא כי הגם שכאמור לעיל, יש הצדקה לפירוש של בעל הכתב והקבלה את פסוקנו מבחינה עניינית-הלכתית, הרי שטעמי המקרא אינם יכולים לשמש כתמך לפירוש הזה.לסיכום: עסנו הפעם בסוגיה הלכתית של עניינים הפוסלים את קרבן השלמים. ראינו שקיים קושי בהבנת פשוטו של פסוק העוסק בכך, קושי שמוקדו היא בתוצאה הקשה לכאורה של פסילה למפרע של קורבן שדבק בו פסול, רק כחלוף שלושה ימים ממועד הקרבתו. ראינו דברי כמה מפרשים הרואים בתוצאה הקשה הזו את הטעם לכך שחז"ל צמצמו למעשה את קביעת הפסוק רק למקרה שבו היתה דעת המקריב כבר בעת הקרבת הקורבן לעבור על ההלכה ולאוכלו לאחר תום זמן האכילה. ראינו כי בעל הכתב והקבלה ניסה לבסס הסבר זה בפסוק בפיסוק הטעמים. ואולם הבענו דעתנו  כי במקרה זה פיסוק הטעמים כשלעצמו אינו מחייב את הפרשנות שניתנה לפסוק בפסיקת ההלכה.שבת שלוםEdit Post Text