השבת, נתחיל  לקרוא  בתורה בציבור את ספר דברים. השבת קרויה "שבת חזון" על שום הקריאה בהפטרה של השבת, המתחילה במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה א, א).הפטרת השבוע, פרק א של ספר ישעיה, היא השלישית בסדר שלושת 'שבתות הפורענות', אלו השבתות שבתוך שלושת השבועות שבין יז בתמוז לתשעה באב (בין המצרים. מקורו של הביטוי במגילת איכה א, ג), שבהם תקנו חכמים לקרוא בהפטרות שאינן קשורות לפרשת השבוע דווקא, אלא לתקופת השנה.ההפטרה של שבת פרשת דברים, לקוחה כאמור מתוך פרק א בספר ישעיה. ישעיהו הנביא חי במאה השמינית לפני הספירה ופעל בתקופת שלטונם של עוזיה, יותם, אחז וחזקיה מלכי יהודה (ישעיה א, א).בדבר מהותו של פרק א בספר ישעיה נחלקו הדעות בשאלה האם לפנינו נבואה אחת ארוכה או כמה נבואות קצרות, אשר קובצו לפרק אחד (פסוקים ב–כ) עקב קשרים אסוציאטיביים שונים בין הנבואות. לדעת שמואל ורגון, בפרק זה, בפסוקים ב–כ, קובצו כמה נבואות שנאמרו בזמנים שונים, והן סודרו זו לצד זו בשל קשרים אסוציאטיביים בין הנבואות. יש חולקים על דעה זו וסבורים כי יחידה זו כולה מהווה נבואה אחת בלבד. נעסוק הפעם באחד הפסוקים שבהפטרה: "אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים" (פסוק כא). הפסוק  נשוא עיוננו הפעם, נחלק באתנחתא במילה 'נֶאֱמָנָ֑ה'. המסר של הפסוק באופן כללי נראה ברור: ירושלים, שהייתה נאמנה לה' הפכה לזונה, שהיא סמל אי הנאמנות.צלע ב' של הפסוק אף היא לכאורה מציינת ניגוד – ירושלים שהייתה "מלאתי משפט", שהייתה עיר שצדק ילין בה, הפכה לעיר של מרצחים.מה פירוש? הביטוי 'מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט' הפותח את צלע ב'?הפרשנים השונים מבארים, כל פרשן בסגנונו, כי 'מלאתי משפט' = מלאת משפט. כך למשל ר' יוסף קרא: "מלאתי משפט – פתרון: מלאת משפט, כמו 'רבתי עם' (איכה א, א); וכך גם ראב"ע: "יו"ד מלאתי משפט נוסף, כיו"ד 'גנבתי יום' (בראשית לא, לט).ובייתר פירוט פירש שד"ל את הביטוי החריג: "הבינוני ושם התואר מקבלים לפעמים (במליצת השיר) יו"ד נוספת כמו 'שכני' (דברים לג, טז) 'ישבי' (תהלים קכג, א) 'חצבי' (ישעיה כב, טז) 'חקקי' (שם שם) 'מקמי' (תהלים קיג, ז) 'משבי' (שם, שם ט) ובלשון נקבה 'רבתי' (איכה א, א) 'שרתי' (שם שם) 'אהבתי לדוש' (הושע י, יא) ובסמיכות: 'גנבתי יום' (בראשית לא, לא) וכן כאן 'מלאתי משפט' ".כיצד יש לפסק את צלע ב'? האם יש לקרוא: 'מלאתי משפט: צדק ילן בה ועתה מרצחים?' על פי פיסוק  זה, קורא הנביא לירושלים ואומר: את, שהיית מלאת משפט, התבונני נא: בעבר היה שוכן בך הצדק, ואילו עתה שוכנים בך מרצחים. ושמא יש לקרוא: מלאתי משפט צדק ילין בה – את העיר שהיא מלאת משפט ושהיית מקום שבו שכן הצדק (מכאן הביטוי 'לינת  הצדק' שבפיוט ההושענות לסוכות) – הפכת למקום שבו לנים המרצחים?נראה שאין הבדל גדול בין ההבנות הללו, אלא שבכל הנוגע לפיסוק הטעמים קיימת אי בהירות, ואלה דברי שד"ל בפירושו לפסוק:"משפט, בטעם רביע, כן הוא בדפוס ברישא שנת רנ"ד ובדפוס פיזארו שנת רע"ו עם פירוש רד"ק ושנת ר"פ עם פירוש דון יצחק, ובתנ"ך גדול ויניציאה רפ"ה, ובחומש עם תרגום והפטרות כ"י על קלף אשר נמצא בידי..."שד"ל פותח בהבאת אסמכתאות לכך שהמילה 'משפט' צריכה להיות מוטעמת בטעם רביע (שהוא כזכור מפסיק קטן מן הטיפחא, ולפי קריאה זו יש לקרוא את הפסוק: 'מלאתי משפט צדק ילין בה-ועתה מרצחים').לאחר ששד"ל מביא אסמכתאות, הוא מוצא להם צידוק עניני, ואלה דבריו:וכן הדעת נותנת שהמלה צריכה לטעם מפסיק פחות מהטפחא שתחת 'ילין בה', כי 'מלאתי משפט צדק ילין בה ' הם שני מאמרים האמורים לשעבר, ועתה מרצחים הוא מתנגד  לשניהם, כאילו אמר:" לפנים היתה מלאה משפט וצדק ילין בה, ועתה בהיפך היא מלאה מרצחים. והנה ידוע כי הרביע מפסיק פחות מן הטפחא אך הזקף גדול משניהם. שד"ל מנמק אפוא את הטעמת המילה 'משפט' ברביע, כי בצורה כזו מתקבלת ההבנה של בעלי הטעמים להפריד בין העבר (מלאתי משפט צדק ילין בה) לבין ההווה (ועתה מרצחים).אלא ששד"ל מספר בהמשך פירושו כי מצא מספר ספרים שבהם המלה 'משפט' מוטעמת בזקף (ולפי קריאה זו יש לקרוא: מלאתי משפט: צדק ילין בה ועתה מרצחים), ואלה דבריו: "ובדפוסים אחרונים, גם מנחת ש"י וגם בחומש ר' וולף היידנהיים נדפס 'משפט' בזקף ואינו אלא שיבוש".שד"ל דוחה אפוא את דעת המדפיסים האחרונים, אשר הטעימו את המילה 'משפט' בפסוקנו בטעם זקף, ורואה בהטעמה זו כשיבוש.נראה לנו, כי במקרה זה דברי שד"ל אינם משכנעים: ברור כי בפסוקנו יש הנגדה בין העבר לבין ההווה. כפי שהראנו בתחילת הדברים, ההפרש בין הקריאות השונות של הפסוק אינו נראה משמעותי בהבנת תוכן הנבואה. יש להטעים כי הנימוק שהעלה שד"ל לדחות את הטעמת המילה 'משפט' בזקף הוא נימוק תוכני בלבד, ועל כן קשה לקבל את דבריו כמכריעים.יוער כי שד"ל, אינו מנמק את הכרעתו לטובת הטעמת המילה 'משפט' ברביע, בנימוק פרוזודי (הקדמת חלק ארוך לחלק קצר במשפט וכד'), אלא הנימוק שלו הוא רק האבחנה בין העבר לעתיד. כאמור, נראה כי ניתן לקרוא הבחנה כזו, גם אם נטעים את המילה 'משפט' בזקף, כך שהנביא קורא לעיר ואומר לה: את, שהיית מלאת משפט: בעבר היה בך צדק ועתה יש בך מרצחים ולא צדק (יצוין כי בהמשך פירוש שד"ל הוא מעלה גם את האפשרות להטעים את המילה 'בָּהּ' בזקף, כך שהמפסיק העיקרי של צלע ב' יהיה במילה 'בָּהּ'. הוא גם מסביר מדוע בעלי הטעמים לא הלכו בדרך זו, אך עניין זה אינו נוגע ישירות לנושא עיוננו הפעם, מה גם שבכל מקרה על פי דרכו של שד"ל, ההפסקה העיקרית בצלע ב' של הפסוק היא במילה 'בָּהּ'.לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך ההפטרה שנהוג לקרוא בשבת שלפני תשעה באב, הפטרה הלקוחה מתוך הפרק הראשון בספר ישעיה. ניתחנו את הפסוק, וראינו שהנביא בפסוק זה מצביע על הניגוד בין ירושלים של העבר שהייתה עיר הצדק לבין מצבה של ירושלים בימיו. על רקע זה היצגנו את שתי האפשרויות להטעמת המילה 'משפט' בפסוקנו. הבאנו את דעתו של שד"ל שבאופן נחרץ דוחה את אחת האפשרויות, הבענו את דעתנו שבסופו של דבר, ההבדלים בין שתי האפשרויות אינם משמעותיים מבחינה פרשנית ולפי שתיהן ברור שהנביא מתכוון להנגיד בפסוקנו את מעמדה של ירושלים בעבר כעיר הצדק לבין מצבה בהווה. שבת שלום   ראו על כך: ח' מאק, "מבוא", בתוך: א' אלדר, מפטירין בנביא: עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ' 14 הערה 2; וכן: ב' אליצור, "מפורענות לנחמה: מנהגי הקריאה וההפטרה הקדומים בשבתות הפורענות והנחמה ובתשעה באב", דרך אגדה (יב) תשע"ג. המאמר זמין לקריאה במרשתת.  ראו: ש' ורגון, "הרקע ההיסטורי והמשמעות של ישעיה א 10–17" בתוך: בארצות המקרא מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה מקראית, רמת-גן תשע"ה, עמ' 13–26,  ובפרט בעמ' 13–17). ראו רד"ק בפירושו לפסוק: "הזונה אינה נאמנת לבעלה, אבל משקרת בו ומזנה תחתיו; וכן ירושלים, שהיתה נאמנה לאל בימי דוד ובימי שלמה ובימי אסא ובימי יהושפט, ולא היו מזבחים ומקטרים בבמות אלא בבית המקדש, ואחר כן שבה להיות זונה, ועזבו בית ה', והם מזבחים ומקטרים בבמות ולבעלים ולאשרות". ראו רד"ק בפירושו לפסוק: "וירושלם היה הצדק תמיד בה, ועתה יש בה מרצחים...וכל זה הֶפֶך הצדק".   לשיקולים כאלה בפיסוק הטעמים ראו: ר' שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא", בתוך:  מ' בר-אשר וחיים א' כהן (עורכים), משאת אהרון מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 469–486.