טיפ שבועי לפרשת האזינו
טיפ שבועי לפרשת האזינו
פרשת השבוע, פרשת האזינו היא הפרשה הלפני האחרונה בסדר הפרשיות. עיקרה- שירה. השירה נפרסת על פני ארבעים ושלושה פסוקים מתוך חמישים ושנים פסוקי הפרשה. חלק השירה בפרשה כתוב בצורה מיוחדת (ראו התייחסות לנושא זה בטיפ שבועי קודם לפרשת האזינו, שנמצא באתר שלי: barmitzvateacher.com ) .
הפעם נעסוק באחד הפסוקים שבשירה. נעמוד על קושי פרשני הקיים בו ונראה כיצד התמודדו עימו כמה מן הפרשנים. אחר כך, נבדוק את התאמת הפירושים השונים לטעמי המקרא, כמנהגנו, ונציג את השיקולים שהנחו את בעלי הטעמים באופן הטעמתם את הפסוק, כפי שראו זאת פרשנים וחוקרים.
אקדים ואציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות של נחמה ליבוביץ" - פרשת האזינו שנת תשכ"ו (נמצא במרשתת באתר daat).
עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי, מיכאל פרלמן ז"ל.
ועתה נעבור לגופו של עניין:
נאמר בפרשה: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (לב, ד) . פסוק זה משבח את ה' על היותו צדיק, ישר, אשר שופט ללא עיוות את יצורי העולם (ראו פירושו של רש"י לפסוק זה).
וממשיכה השירה: "שחת לו לא בניו מומם. דור עיקש ופתלתל"(לב, ה).
הפסוק הזה מעורר כמה שאלות פרשניות הראשונה - מיהו הנושא של הפסוק? האם הקדוש ברוך הוא, נושאו של הפסוק הקודם, הוא גם הנושא של הפסוק הזה? ואם כן, מה פשר האימרה 'שחת לו לא בניו מומם'. האם הקדוש ברוך הוא, שיחת את בניו חלילה?
גם המילה לו בהקשרה, אינה ברורה. האם פירושה- לו לעצמו?
רש"י בפירושו לפסוק מפנה לדברי התרגום הארמי אונקלוס (היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה. ראו עליו אצל י. קומלוש, המקרא באור התרגום, עמ' 26-24) המתרגם: "חבילו להון לא לה בניא די פלחו לטעותא...". בעל הפירוש "שפתי חכמים" (ר' שבתי בס) מסביר את פירוש הדבר: "ויתפרש הכתוב 'שחת לו', בדרך שאלה: האם המשחת והמומים אשר תגרמו בחטאתכם האם הוא לו? ומשיב הכתוב: לא. פי' כי אין איש אשר בו דעת יאמר כזאת, כי אולת היא..." (עיקר שפתי חכמים, אות י).
על פי הסבר זה ברש"י, הפסוק מתפרש כשאלה רטורית- האם הפגמים שאתם, בני ישראל, גורמים על ידי החטא, האם ניתן לשייך אותם לה'? ותשובת הכתוב- כמובן שלא.
הרשב"ם, ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, כותב בפירושו לפסוק: "שחת ישראל לעצמו כדכתיב 'שיחתך ישראל כי בי בעזרך'(הושע יג, ט). הוא גרם לעצמו השחתה. לו- כלומר ולא לאחר. בניו מומם - מומם הוא כפל לשון של 'שחת'. ישראל, בניו של הקב"ה, הם עשו מום בעצמם...".
ר' אברהם אבן עזרא (נולד בטודלה שבספרד. חי במאות 12-11) בפירושו לפסוק כותב :"יש אומרים כי טעם 'שחת לו' כמו 'שחתו להם' והטעם לנפשם, ואל תתמה בעבור שהמלה לשון יחיד... והנכון בעיני שהוא כן שחת לשם והטעם השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה, כאילו אמר: שחת לו דור עקש שהם לא בניו וזהו מומם, והעד כי כן פירשו הבא אחרו והוא 'הלה' תגמלו זאת'...".
לדעתו של ראב"ע, הכתוב בא לומר משפט מעין זה שלהלן: אלה שמומם הוא שהם לא בניו של ה', כלומר, שהם התרחקו ממנו, אלה שהם דור עיקש ופתלתול- שיחתו לה' (ראה: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 213-212).
הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. חי בספרד בין השנים 1270-1194) הולך בדרך דומה לדרכו של ראב"ע וכותב בפירושו לפסוקנו: "...יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו... ושיעור הכתוב: שחת לו מומם, את לא בניו, דור עקש ופתלתל. והנה הטעם לו שלא בא חסרון מעלתם מפעל הצור, כי הוא תמים ולא יבא בו חסרון לעולם, אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם...".
לפי שני הפירושים הללו(ראב"ע והרמב"ן), יש לכאורה לקרוא את הפסוק כך:" שיחת לו- לא בניו מומם (לצירוף כזה של המילים "לא בניו" מביא הרמב"ן ראיות מכתובים דומים, כגון: הושע ב, כה: ירמיהו ה, ז).
האם פירושים אלה עולים בקנה אחד עם פיסוק הטעמים? צלע א מתחלקת במילה 'לא', המוטעמת בטיפחא, ואילו המילה 'לו' שלפניה מוטעמת בתביר שהוא, כפי שהזכרנו פעמים רבות, מפסיק קטן בכח הפסקו מן הטיפחא. לפיכך, על פי פיסוק הטעמים יש לקרוא את הפסוק כך: 'שחת לו לא - בניו מומם'. קריאה כזו, עולה לכאורה בקנה אחד עם פירושיהם של של רש"י (בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם) והרשב"ם, והיא איננה מתיישבת עם עמדת ראב"ע והרמב"ן המפרשים כאילו נכתב "לא בניו- מומם".
על עמדת בעלי הטעמים בפסוק זה עמד הרוו"ה, (ר' בנימין זאב וולף הינדנהיים. חי בגרמניה בין השנים 1832-1757) הכותב: "אכן פסקי הטעמים מתנגדים להם שהרי מלת 'לא' בטיפחא, להפרידו מן 'בניו' ויותר נכון ומסכים עם בעל הטעמים הוא פירוש הרשב"ם ז"ל...".
לאחר סקירת כמה מדברי המפרשים שקדמו לו, מחווה הרוו"ה את דעתו: "וידמה לי שהניקוד של 'שחת' (האות שי"ן בחיריק, כבניין פיעל נ.ו) הוא שהכניס המפרשים בדיחוקים, שלפי שהוא דומה אל כל פעל עבר מבניין הכבד הדגוש, הדחיקו לפרש לשון 'פעל' כמו 'שחת מבצריו' (איכה ב, ה) וכן 'ושחת ארצה'(בראשית לח, ,ט)... והנראה נכון הוא שאינו לשון פעל כלל אבל הוא שם הפועל של השחתה, כמו 'והדבר אין בהם' (ירמיהו ה, יג) וכן 'לי נקם ושלם...(דברים לב, לה) ותדע שכן הוא, שהרי הניגון בו מלרע, ואילו לשון פעל היה ראוי הניגון לשוב למעלה בעבור מלת זעירא שלאחריו כמו 'וכחש בה' (ויקרא ה, כב) ... וכן 'שחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע יג, ט) גם הוא שם הפועל וטעמו: השחתה שלך היא, כלומר: אתה שחתת את עצמך כי אין שם משחית זולתך".
פרשן זה מחדש אפוא חידוש מעניין. לדבריו, המילה 'שחת' בפסוקנו אינה פועל אלא שם פעל (במשמעות "השחתה" בלשוננו כיום). אם נפרש כך את הביטוי, פירושו של הפסוק יהיה: ההשחתה - שלך היא. אתה (ישראל) שיחתת את עצמך. כך, ניתן לפרש את הפסוק כהמשך דברי ה' אל ישראל.
לעומת גישה זו, ניצבים דברי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק. אומנם גם הוא סבור כי המילה 'שחת' בפסוקנו איננה פועל: "שחת שם דבר... והכוונה: מומם ייחשב מום לו..." אלא ששד"ל מייחס את החלק הראשון של הפסוק לדברי העם. לדעתו: "הזכיר טענת ישראל בימי הרעה שהם מכחישים זה ואומרים כי מומם אינו להם, אלא לו...ומשה צועק ואומר להם - 'דור עקש ופתלתל' ...לדבר ולחשוב עליו כזאת, לשום אותו סבת הרע תחת אשר הוא היה לך מקור כל הטובות - והנה מאמר 'שחת לו לא בניו מומם' אינו לדעתי דברי משה אך טענת העם וכל השירה לכך נאמרה לבטל הטענה הזאת....".
פרשנות מעניינת זו שמציג שד"ל, עולה בקנה אחד עם גישתו של הרוו"ה מבחינת פירושו את המילה 'שחת' בפסוקנו. שניהם סבורים כי מילה זו, בפסוקנו אינה פועל אלא שם. ברם, שד"ל מציג עמדה לפיה הרישא של הפסוק (צלע א) הם דברי העם ולא המשך של דברי ה' שבפסוק הקודם. תפיסה זו נוגדת את גישתו של הרוו"ה לפיה, פסוקנו הוא המשך דברי ה'.
בשלהי דבריו מציג שד"ל את דעתו לגבי פיסוק הטעמים בפסוקנו: " ואמנם המתרגמים ובעלי הטעמים הפכו ענין הפסוק הזה... שלא להשמיע באזני העם דיבור קשה נגד כבוד האל". לדעתו, בעלי הטעמים הוציאו הכתוב מפשוטו ופיסקוהו בכוונת מכוון בניגוד לפשוטו, כדי שבעת קריאת התורה בציבור (הנעשית בטעמי המקרא) לא יישמעו דברים קשים כאלה כנגד כבוד האל (ראו לענין זה בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו- ביקורותיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ד, עמ' 100-98).
על השיקולים שהנחו את בעלי הטעמים בפסוקנו ואשר הובילו אותם להוציא את הפסוק מפירושו הפשוט, כתב חוקר הטעמים פרופסור שמחה קוגוט כדלקמן: "שיקולים תיאולוגיים הנחו את בעלי הטעמים להצמיד את התיבה 'לא' אל הסינטגמה 'שחת לו', ובכך לשלול את מה שעלול להשתמע כפגיעה בה', שאליו מתייחס הכינוי שבתיבה 'לו'. אמור מעתה: פיסוק הטעמים מציג את ... כמעין שאלה ותשובה: שחת לו? – לא... בעלי הטעמים ביקשו להפיק מן הפסוק את ההוראה שפעולה של השחתה המכוונת אל ה' חוזרת ופוגעת במשחית" (שם) (סינטגמה- רצף בין מילים או חלקי מילים. נ.ו).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מן הפרשה שתוכנו אינו ברור, בפרט בתוך הקשרו. סקרנו את עמדות כמה מן הפרשנים בעניין זה. ניתחנו את הפסוק על פי הטעמים, ואף היצגנו את השיקולים של בעלי הטעמים כפי שייחסו להם פרשנים, וכן חוקרים בני דורנו. מבחינת הקריאה בתורה הלכה למעשה, נחזור ונדגיש כי יש לקרוא את הפסוק בקריאת התורה בציבור כפי שפירשוהו ופסקוהו בעלי הטעמים
שבת שלום
Edit Post Text
