טיפ שבועי לפרשת וזאת הברכה- שמחת תורה

 בשמחת תורה נקרא את פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה האחרונה בספר דברים. נשוב ונזכיר, כפי שהזכרנו אשתקד, כי פרשת וזאת הברכה היא פרשה יוצאת דופן. ייחודה הוא בכך שכל הפרשיות האחרות נקראות במלואן בשבתות, ואילו פרשה זו נקראת במלואה בשמחת תורה, כב בתשרי, גם כשיום זה אינו חל בשבת (על מנהגי שמחת תורה בכלל ועל מנהגי קריאת התורה בשמחת תורה בפרט, ראו בספרו של א. יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד. ראו גם: מ. בר אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים בנוסחאות ובמנהגים, ירושלים תשע"ו, עמ' 295-290. על השתלשלות מנהגי קריאת התורה, ראו בפרק העוסק בכך אצל: א. אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב).

עניינה של פרשת וזאת הברכה, בברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו, ובתיאור מותו של משה (לעניין אופן אמירת הברכות לשבטים השונים המוזכרים בפרשה ראו דברי הרמב"ן בפירושו לפרק לג, פסוק ח:" יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו  עליו ויאמר 'תומך ואוריך ..' וכן בכל לשון שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם").

הפעם נעסוק בברכת משה לשבט לוי, שבטו של משה עצמו: "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך.... האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר  ואת בנו לא ידע. כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו. יורו משפטיך ליעקב.... ברך ה חילו ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון"(לג, ח-יא).

 נעסוק בשני עניינים הנוגעים לטעמי המקרא המצויים בפסוקים אלה. ראשית, נעסוק בפסוק: "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע. כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו" (לג,ט). הפסוק מתחלק באתנח במילה 'ידע' (נראה כי צלע ב היא  הסבר או נימוק לאמור בצלע א).

נתמקד בצלע א .המילה 'ראיתיו' מוטעמת  בזקף והמילה 'ולאמו' מוטעמת בפשטא. המילה 'האמר' מוטעמת בתרי גרשין(הקרויה: גרשיים). הטעם גרש (כמוהו הטעם  המכונה גרשיים וכמוהו הטעם  אזלא) הינו מפסיק קטן לפני פשטא. בפסוקנו: ההפסקה שבמילה 'האמר' קטנה מן ההפסקה שבמילה 'ולאמו'. לכן יש לקרוא את הפסוק כך: 'האמר לאביו ולאמו - לא ראיתיו'. הדבר גם מסתבר מבחינה תכנית, כך:" האומר לאביו ולאמו- לא ראיתיו. ואת אחיו- לא הכיר. ואת בנו- לא ידע". (ראו דברי רש"י בפירושו לפסוק, המפרש את דברי משה כאן כרומזים להתנהגות בני לוי לאחר חטא העגל, בו התייצבו כאיש אחד לימין משה ועשו כפי שציווה בשם ה' להרג את החוטאים, גם אם  היו החוטאים קרובי משפחה שלהם). אופן הקריאה הנכון של פסוק זה ראוי להדגשה יתירה, שכן בעלי קריאה רבים (וכן גם רבים מאלה שאינם משמשים  כבעלי קריאה קבועים,  אך  נוהגים לעלות לתורה בשמחת תורה ולקרוא את הפרשה בעצמם) נוהגים כדבר שבשגרה להאריך בנגינת הגרש ולקצר בנגינת הפשטא, שהוא מפסיק גדול הימנו, וזאת בניגוד לכללי פיסוק הטעמים (על טעויות רבות מעין אלו ראו אצל: ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בנעימה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות"(בתוך), רפאל יצחק(זינגר) זר ויוסף עופר (עורכים), ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205).

נעבור עתה לפסוק אחר בברכת ה' ללוי: "ברך ה חילו ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון"(לג, יא).

 בטיפ השבועי לפרשת בלק, עמדנו על תופעת התקבולת, המצויה בעיקר בשירה המקראית. הצגנו את התופעה וכן גישות מנוגדות של הפרשנים בהתייחסות אליה (ראו למשל הרשב"ם(ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) בפירושו  לבראשית כה, כג),  וכן בפירושו לדברים לב, כג. כמו כן ראו דברי ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא, נולד  בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) בפירושו לבראשית מט, ג. ראו לעומתם גישת המלב"ים (ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1879-1809) אשר הצהיר  בהקדמתו לפירוש לספר ישעיה כי "לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות"(ראו:  ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם לאור פירושיו לבראשית ד, להושע יד ולתהלים פט",(בתוך)  עיוני מקרא ופרשנות י' - מנחת  ידידות והוקרה לשמואל ורגון, רמת גן תשע"א, עמ' 500-473).

והנה פסוק זה  ולייתר דיוק, צלע ב שבו, נראה אף הוא לכאורה  כתקבולת  (חסירה) מעין: 'מחץ מתניים קמיו- ומשנאיו (מחץ) מן יקומון". ואולם, לא כן מורים לנו הטעמים, שכן המילה 'ומשנאיו' מוטעמת בטיפחא ואילו המילה 'קמיו' שלפניה מוטעמת בתביר, שהוא כאמור פעמים רבות בעבר, מפסיק הקטן בכח הפסקו מן הטיפחא (וראו גם על כך במאמרו הנ"ל של פרופסור קוגוט). מכאן שטעמי המקרא מורים לנו לקרוא את הפסוק כך: "מחץ מתנים קמיו ומשנאיו – מן יקומון",כלומר- הבקשה היא שה' ימחץ את האויבים (הקרויים קמיו ומשנאיו) לבל יוכלו לקום (ראו פירוש בכיוון זה בדברי  רש"י בפירושו לפסוק: 'מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה').

לסיכום: עמדנו היום על שני עניינים הקשורים לפיסוק הטעמים בברכת משה לשבט לוי. הדגשנו את כי על פי  ההררכייה בין המפסיקים, הטיפחא גדול מן התביר והפשטא גדולה מן הגרש. לעניינים אלה השלכות מעשיות על דרך הקריאה בתורה. סיגול הקריאה הנכונה במקרים כאלה דורש אימון, אך הדבר נחוץ, שכן הקריאה במנגינה הרווחת משבשת את משמעם של פסוקים רבים ובכללם הפסוקים בהם עסקנו  הפעם.

Edit Post Text