טיפ שבועי לפרשת בראשית
השבת נקרא את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה. אחד העניינים המרכזיים עליהם מספרת הפרשה הינה פרשת חטאו של אדם (וכן חוה) באוכלו מ- "עץ הדעת טוב ורע"(ודוק: זהו שמו של העץ, ולא" עץ הדעת" סתם, וכך גם מורים לנו טעמי המקרא).
לאחר חטאו של האדם נאמר: "ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם"(ג, כב).
הפסוק מתחלק באתנח במילה 'ורע'. על פניו נראה כי צלע א מתארת את המצב שכבר קרה, ואילו צלע ב מתארת את החשש מפני המצב שעוד עלול לקרות, אם יאכל האדם גם מ"עץ החיים".
ענייננו בצלע א של הפסוק: 'הן האדם היה כאחד ממנו'. מהו מובנו של משפט זה? במדרש נאמר:"דרש ר' פפייס הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת"(בראשית רבה פרשה כא, ה). לפי פירוש זה, מובנה של המילה 'ממנו', שבפסוק הוא :מאיתנו. על פי פרשנות זו, כולל הקב"ה את עצמו עם המלאכים (ממנו- לשון רבים) וקובע כי לאחר אוכלו של אדם מעץ הדעת טוב ורע, הוא (אדם) למעשה הפך להיות דומה למלאכי השרת.
פירוש זה עולה לכאורה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן, בעלי הטעמים הטעימו את המילה 'ממנו' בטעם זקף, כך שלפי פיסוק הטעמים יש לקרוא את הפסוק כך: 'הן האדם היה כאחד ממנו- לדעת טוב ורע'.
ברם, פרשנות זו מעוררת קושי מחשבתי-רעיוני: האם ייתכן שה' שיתף עצמו עם המלאכים? הייתכן שהאדם הגיע בדרגתו, לאחר האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע", למדרגתם של המלאכים?
קושי זו הוא שהוביל ככל הנראה חלק מן המתרגמים ומן המפרשים להסביר את הפסוק בדרך אחרת. כך למשל, בתרגום אונקלוס(היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה. ראו עליו אצל י. קומלוש, המקרא באור התרגום, עמ' 26-24) לפסוקנו נאמר: ואמר ה אלהים הא אדם הוה יחידי בעלמא, מנה למידע טב וביש" (בתרגום חוזר לעברית: הרי האדם הוא יחיד בעולם- ממנו לדעת טוב ורע). פרשנות זו מחלקת את המשפט שבצלע א באופן שונה מן הפרשנות הראשונה שהבאנו. בעוד שעל פי הפרשנות הראשונה שהבאנו, הצלע מתחלקת במלה 'ממנו', הרי שלפי הפרשנות העולה מתרגום אונקלוס, הצלע מתחלקת במילה 'כאחד'.
והנה מתברר כי בדרך זו הלכו גם פרשנים ואף פוסקי הלכה מאוחרים לתרגום. למשל, רס"ג (ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון. ראש ישיבת סורא. חי בבבל במאות ה 10-9 לספירה)בפירושו לפסוקנו כותב: 'כאחד ממנו- כאחד אשר ממנו ידיעת הטוב והרע".
כך גם עולה מפסיקתו של הרמב"ם(ר' משה בן מימון. מגדולי הפוסקים חי בספרד ובמצרים במאות ה 12-11 לספירה): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ...וכיון שכן הוא 'פן ישלח ידו"(הלכות תשובה ה, א).
בדברים אלו מפרש הרמב"ם את המילה ממנו שבפסוקנו: 'מעצמו בדעתו ובמחשבתו', הווה אומר: הוא קורא את הפסוק: 'ממנו לדעת טוב ורע' כשיטת תרגום אונקלוס ורס"ג (כך גם עולה מדברי הרמב"ם במקום אחר:" ואמר ... ' הן האדם היה כאחד ממנו... וכבר ביאר התרגום הפירוש ששיעורו אמנם הוא: ממנו לדעת הטוב והרע וכו' רצונו לומר שהוא היה אחד בעולם, כלומר מין שאין מין כמותו שישתתף עמו בזה העניין אשר הגיעו. ומה הוא? שהוא בעצמו מנפשו ידע הטובות והרעות ויעשה איזו מהן שירצה ואין מונע לו מזה" (ראו: י. עופר, "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע - פרשנות ומסורות קריאה בטבריה ובבבל" (בתוך): א' בזק (עורך), על דרך האבות – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך, אלון שבות תשס"א, עמ' 431-419. ראו בפרט בעמ' 421-420 ובהערות השוליים שם).
בדרך דומה הולך לכאורה גם רש"י בפירושו לפסוק, ואלו דבריו:"היה כאחד ממנו- הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים. ומה היא יחידתו? לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה". מן הדיבור המתחיל בדברי רש"י נראה כאילו הוא מצרף את המילים כך: 'היה כאחד ממנו' (שלא כרמב"ם), ואולם תוכן פירושו דווקא תואם את דרכו של הרמב"ם: 'ומה היא יחידתו- לדעת טוב ורע'. כלומר, לפי גוף הפירוש יש לקרא את הפסוק: 'היה כאחד- ממנו לדעת טוב ורע' (וזאת בניגוד לפיסוק הטעמים, כאמור לעיל). לפי ניתוח זה נמצאת אי התאמה בין הדיבור המתחיל לגוף פירושו של רש"י (ואכן, כך סבור ש. קוגוט בספרו, המקרא בין טעמים לפרשנות(ירושלים תשנ"ד) עמ' 161. ואולם, י. עופר במאמרו הנ"ל חלוק על פרשנות זו וכותב בהערת שוליים 19 כך: "דיבור המתחיל' ברש"י הוא כמובן חלק מגוף פירושו. למסקנתו של י. עופר: "...רש"י התאמץ לפרש את הפסוק באופן שיתאים לפיסוקם של טעמי המקרא. לשם כך הזכיר בפירושו את 'העליונים' מכאן ואת 'בהמה וחיה' מכאן והדגיש את דרך קריאת הפסוק באמצעות הצבת 'דיבור המתחיל' מתאים...").
כל הפרשנים שמדבריהם הבאנו עד כאן, אינם מתייחסים במפורש לטעמי המקרא בפירושם לפסוק. והנה, ר' אברהם אבן עזרא (נולד בטודלה שבספרד. חי במאות 12-11) בפירושו לפסוק מתפלמס עם פרשנותם של אונקלוס ורס"ג וסיעתם ומעלה כנגד פירושם מספר טיעונים. הטיעון הראשון נוגע לניקוד המילה, כאחד- לדעת ראב"ע, מאחר שהאות א שבמילה כאחד מנוקדת בפתח- הרי שמובנה אינו כמו המילה "אחד" המוכרת לנו. לכן יש לצרף את המילה הזו אל המילה שלאחריה ולקרוא "כאחד ממנו". הטיעון השני שראב"ע אינו מרחיב את הדיבור בו, נוגע לכך שלדעתו, קריאת הפסוק באופן המוצע על ידי התרגום (והרמב"ם) אין לה משמעות.
הטיעון השלישי נוגע לטעמי המקרא: טענת ראב"ע היא שאם אומנם נכונה הבנתם של אונקלוס ורס"ג את פירוש הפסוק, "...והיה בעל הטעמים ראוי לדבק 'ממנו' עם 'לדעת". כפי שאמרנו לעיל, בפסוקנו המילה 'ממנו' מוטעמת בזקף. לפיכך יש לקרוא את המילה 'ממנו' בנפרד מן המילה 'לדעת' שלאחריה.
הטיעון הרביעי שמביא ראב"ע מצדיק את הבנת המילה 'ממנו' בפסוק כלשון רבים (כאשר במובן זה יש לקרא את המילה הזו עם דגש באות נו"ן).
נראה אפוא כי פירושם של תרגום אונקלוס, של רס"ג ושל הרמב"ם שהבאנו לעיל, אכן מנוגד לטעמי המקרא. לגבי פירושו של רש"י ראינו שהדבר שנוי במחלוקת בין חוקרים. לעומתם, פירוש ראב"ע לפסוקנו הולם את פיסוק הטעמים (ועולה בקנה אחד עם הצהרתו העקרונית בספרו מאזני לשון הקודש (דף ד עמוד ב) לפיה: "...וכל פירוש שאינו על פי הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו").
בנקודה זו יכולנו לסיים את הטיפ השבועי הפעם. ואולם , בכל הנוגע לפסוק זה מתברר כי יש מימד נוסף שיש ליתן עליו את הדעת. כידוע, קיימות שתי מסורות של ניקוד וטעמים- הניקוד והטעמים שאנו רגילים להתשמש בהם הם המסורת הטברנית, בעוד שכנגדה קיימת מסורת של ניקוד וטעמים מבבל (ראו על כך בערכים המתאימים בוויקפדיה, ושם הפניה לספרות עזר בנושא).
והנה, י. עופר מציג במאמרו הנ"ל הערת מסורה לפיה קיימות בפסוקנו שתי מסורות של קריאה. האחת – מסורת ארץ ישראל (מערבאי) והיא זהה לטעמי המקרא כפי שאנו מכירים בפסוק זה וכן על פי מסורת זו, המילה 'כאחד' מנוקדת בפתח (באות א). לעומת זאת, על פי המסורת הבבלית האות א במילה 'כאחד' מנוקדת בסגול והמילה מוטעמת בטעם זקף!! יוצא אפוא כי על פי המסורת הבבלית, נהגו לקרוא פסוק זה ולהפסיק בו לאחר המילה 'כאחד', וניקוד המילה 'כאחד' היה בסגול תחת האל"ף ובחי"ת קמוצה( ואין זו המסורת הארץ ישראלית המקובלת, לפיה מנוקדת האות חי"ת בפתח).
יוצא אפוא כי המחלוקת בין הפרשנים שהבאנו לעיל לגבי אופן קריאת הפסוק קשורה בדרך זו או אחרת לשתי מסורות של ניקוד וטעמים שהיו נהוגות בעם ישראל בקשר לקריאת פסוק זה. כמובן, בחיי המעשה כיום ובקריאת התורה בבתי הכנסת כיום, אנו נוהגים על פי המסורת הארץ ישראלית הטברנית, ואולם קיומה של מסורת קריאה שונה, יכול להאיר באור חדש את המחלוקת בין המפרשים כפי שהיצגנוה לעיל (ראו לעניין זה את סיכום דבריו של י. עופר בעמ' 431-429).
לסיכום: הפעם עסקנו בפסוק מן הפרשה, והיצגנו שתי אפשרויות לפרשו. ראינו שהאפשרות האחת הולמת את פיסוק הטעמים והשניה איננה מתיישבת עם פיסוק הטעמים. המיוחד בפסוק זה, מבחינת פיסוק הטעמים, היא העובדה כי קיימות בו שתי מסורות של ניקוד ושל טעמים. עם זאת אנו שבים ומטעימים, כי בקריאת התורה בציבור על בעל הקורא לקרוא את הפסוק כפי שנקדוהו ופיסקוהו בעלי הטעמים על פי המסורת המקובלת בידנו, היא המסורת הארץ ישראלית-הטברנית.
Edit Post Text
