טיפ שבועי לפרשת נח

  פרשת נח שנקרא השבת, היא אחד משש פרשיות בתורה שנקראות על שם  אישים. בתחילת הפרשה (ובעצם כבר בסוף פרשת בראשית) מספרת התורה על משפחתו של נח, על לידתו ועל הולדת בניו. התורה מציינת כמה פעמים כי לנח היו שלושה בנים, ושמותיהם: שם , חם ויפת (בראשית ה, לב: ו, י) ועוד.

בעבר כבר עסקנו בפסוקים בהם נמנים שמות של אנשים או של משפחות (ראו טיפ שבועי לפרשת פינחס). גם דרך קריאת הפסוקים המזכירים את בני נח  נוכל להבין את העקרונות בהם נקטו בעלי הטעמים בבואם להטעים פסוקים אלה. נעסוק בהמשך בפסוק אחד בפרשתנו וממנו נלמד על שיקוליהם האפשריים של בעלי הטעמים בבואם להטעים פסוקים ולקבוע את מקומות חלוקתם.

אציין כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת נח שנת תש"ד (נמצא במרשתת באתר ). עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל.

ועתה נעבור לגופו של עניין

בעבר עמדנו על כך שכאשר מספר האיברים ברשימה אינו זוגי, אין אפשרות אחרת זולת חלוקת הרשימה באפן לא סימטרי. למשל אם ברשימה שלושה איברים, החלוקה תהא 2-1 או 1-2. כך הם פני הדברים בכל הפסוקים בהם נמנים שלשת בני נח ( ה, לב: ו, י: ט, יח: י, א). רשימה זו באופן קבוע מחולקת ביחס של 1- 2, כלומר: בתחילה נמנה שם  בן נח (ומוטעם בטעם מפסיק), ואחריו נמנים חם ויפת כזוג (יוער כי אין בסדר זה בהכרח כדי להצביע על סדר לידתם של הבנים. כבר ראינו עניין זה כשדנו ברשימת בנות צלפחד. וגם כאן, מן האמור בפרק י פסוק כא עולה  לכאורה כי דווקא יפת הוא הגדול שבאחים. ראו סקירת כמה דעות בשאלה זו אצל: י. קאפח וי. צייטקין, משפחות מבראשית: משפחת אברהם ושרה, חיפה תשע"ח, עמ' 25 והערה 3 שם).

לעומת בני נח, המחולקים תמיד באופן  1- 2, הרי  שבני יקטן הנמנים בפרק י (פסוקים כז-כט) מחולקים באופן קבוע בסדר הפוך. תחילה באים שמות של שני בנים  ובשם השני יש טעם מפסיק(טיפחא), ולאחר מכן בא השם השלישי. ייתכן לומר כי הטעם לשינוי הוא ברצון התורה לבדל את שם בן נח, משני אחיו, ולכן הקדימה אותו התורה תמיד בכל הרשימות, וממילא באה החלוקה ביחס של 1- 2 ולא ביחס 1-2 כבמניינם של בני יקטן(ובעוד רשימות של שלושה איברים).

בטיפ השבועי לפרשת פנחס עמדנו גם על כך  שקיומה של וא"ו החיבור או היעדרה בין האיברים הוא גורם מכריע בקביעת החלוקה ביניהם והבאנו לכלל זה כמה דוגמאות מרשימת בנות צלפחד. בכל הנוגע לבני נח, ברוב הפסוקים שהזכרנו, אין וא"ו החיבור לפני המילה "חם". לעומת זאת, יש וא"ו החיבור לפני המילה יפת, עובדה זו מעניקה צידוק נוסף להפרדת שם משני אחיו, חם ויפת(ואולם ראו ט, יח, שם קודמת וא"ו החיבור לשמו של חם).

אחרי שאמרנו כל זאת נעסוק באחד הפסוקים שבפרשתנו: "בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח. ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התיבה"(ז, יג). הפסוק מתחלק באתנח במילה המוקפת בני נח (ולטעם הצבת האתנח דווקא שם עוד נתייחס להלן).

צלע א מתחלקת בזקף במילה "נח", באופן המפריד בין נח לבין בניו. גם בפסוק זה נשמר הסדר הפנימי בין בני נח: שם תחילה, ולאחריו חם ויפת. אולם, כאמור, בפסוקנו המילים ושם וחם הם מילה מוקפת המוטעמת במרכא (שהוא טעם משרת) ואילו המילה ויפת מוטעמת בטיפחא. נראה כי טעם החריגה נעוץ  בתוספת המילים: בני נח, לאחר מניית שמותיהם, וזאת בניגוד לשאר הפסוקים בהם  אין כל תוספת לאחר השמות.

 בפסוק עצמו קיים לכאורה קושי: הפסוק מתאר את בואה של משפחת נח כולה אל התיבה, הגברים והנשים. המילים אל התיבה שבסוף הפסוק אמורות להתייחס לכאורה לכל הבאים, ואולם  חלוקת הפסוק באתנח  במילה "בני נח" יוצרת מצב כאילו המילה המוקפת  אל התיבה מתייחסת רק לאלו שנמנים בצלע ב של הפסוק (הנשים) , וזה כמובן דבר הדורש הסבר.

 מה ראו אפוא בעלי הטעמים להטעים כך את הפסוק?

לשאלה זו התיחס שד"ל(שמואל דוד לוצאטו, חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק וכך הוא כותב: " 'אל  התבה' שבסוף הפסוק  חוזר גם לנח, ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדויקים, ולא מבלי דעת, אלא שהיתה קריאת הפסוק כבדה, אם לא היתה בו לא אתנח ולא זקף, רק טעמים פחותים מטפחא. ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים... והמקרא קצר וכאילו כתוב: 'בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח אל התיבה: ואשת נח ושלשת נשי  בניו באו אתם אל התיבה...".

  לדעת שד"ל הטעמים בפסוק  אינם מדוייקים. המילים אל התבה שבצלע ב מתייחסות לכל הבאים ועל כן, לפי כללי הטעמים, למעשה לא היה צריך להיות אתנח בפסוק והמילה אל התיבה  מתייחסת לכל הבאים. אלא שבדרך זו, כותב שד"ל, יהיה קשה מאוד לקרוא את הפסוק, כי קשה לקרוא כראוי פסוקים ארוכים שאין בהם אתנח וזקף (שכן על פי כללי הנשימה הנכונה בקריאת התורה, יש לנשום במקום ההפסקה הגדולה ביותר, ואילו לא היתה בפסוק אתנח או זקף, היה צריך לנשום רק בטעם טיפחא הסמוך לסוף הפסוק, וכאשר הפסוק ארוך מאוד, הרי שהחזקת הנשימה עד שם, תהיה קשה).

כבעל קורא המשתדל להקפיד על כללי הנשימה הנכונה בקריאת התורה, קשה שלא להזדהות עם דברים אלו שכתב שד"ל.

 ובדרך זו הטעים הרב מדרכי ברויאר: "הניתוח ההגיוני היה דורש בו אתנח במילה "אתם" אך אין הוא הולם את כללי הקריאה הטבעית. הקורא את היחידה יעדיף להשוות את שני חלקיה, ואין הוא נוטה להפסיק סמוך לסיומה. טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומקדימיםאת ההפסקה גם  בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני"(מ ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, עמ '132-131).

 נראה כי שד"ל והרב ברויאר התייחסו למעשה לאותו קושי, כל אחד בסגנונו המיוחד. שניהם תמהים על חלוקת הפסוק שלנו, באופן ממנו עולה כי המילים 'אל התבה' מתייחסות רק לנמנים בצלע ב. לשיטתם, הדבר נעשה ממניעים מעשיים, להקל על בעלי הקריאה.

ואולם לנו נראה כי בחלוקת הפסוק לשתי צלעות, "הרוויחו" בעלי הטעמים גם עניין אחד נוסף, שאותו נבהיר להלן- המעיין בפסוק יראה כי, כפי שכבר רמזנו,  פסוקנו מתחלק באתנח במילה המוקפת בני נח, באופן  בו בצלע א נמנים הזכרים ובצלע ב, הנקבות ועל כך נאמר במדרש: "מכאן אתה למד שנאסרו בתשמיש בתיבה" (מדרש ילמדנו בראשית אות מ). לעומת זאת, כשנצטווה נח לצאת מן התבה אמר לו ה': "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך"(ח, טז) ומסביר רש"י בפירושו לפסוק "איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המיטה".

 לפיכך אנו מעלים את האפשרות שבעלי הטעמים ביקשו, באופן החלוקה של הפסוק שנאמר בעת הכניסה אל התיבה, לתת מקום גם לדברי  המדרש הזה ולרעיון המובע בו. יוצא אפוא כי בהעמדת האתנח בפסוקנו במילה בני נח  השיגו למעשה בעלי הטעמים שתי מטרות: פרשנית(מתן מקום לדברי המדרש המדגיש את ההפרדה המגדרית בשעת הכניסה לתיבה) ומעשית (מתן אפשרות לקריאה נוחה יותר של הפסוק, כפי שהדגישו שד"ל והרב ברויאר, איש איש בסגנונו).

לסיכום:   עמדנו הפעם  על אופן חלוקת  הטעמים את רשימת שלושת בני נח. ראינו שבכל הפסוקים בהם מופיעים שלושת השמות,  הטעמים מפרידים בין שם מצד אחד, לבין חם ויפת מצד שני. עמדנו בהרחבה על פסוק אחד שבו הפרדה זו אינה מורגשת. בנוסף הבאנו שתי הצדקות לפיסוק הטעמים בפסוק זה למרות הקושי הפרשני הטמון בו.

שבת שלום

​