טיפ שבועי לפרשת שמות​

הפעם נעסוק במילה אחת שמצויה בפרשת השבוע, פרשת שמות, ובניקודה המיוחד. מתוך עיון בניקוד המיוחד, נבוא לדיון על הקשר לטעמי המקרא.

בפרשת השבוע אנו קוראים על הולדת משה. התורה מספרת שאיש מבית לוי לקח (לאישה) את בת לוי (ב, א). האישה הרתה וילדה בן, ומספרת התורה: "ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים"(ב, ב).

 נשים לב למילה, 'ותצפנהו' שבפסוק זה, האות צ מנוקדת בשווא. האות פ שלאחריה מנוקדת אף היא בשווא. האות פ היא גם דגושה. בהתאם לכלל בדבר שני שוואים רצופים באמצע מילה, הרי שהשווא שתחת האות צ הוא שוא נח, בעוד שהשווא שתחת האות פ במילה זו הוא שווא נע (ראו סיכום של כללי השוואים ובכללם הכלל בדבר שני שוואים רצופים באתר הספריה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית).

האות פ במילה 'ותצפנהו'  דגושה בדגש קל, שכן דגש קל יבוא באותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה, או  באותיות אלה, לאחר אות המנוקדת בשווא נח. במילה זו, 'ותצפנהו', באה האות פ לאחר האות צ שהיא מנוקדת בשווא נח, ועל כן היא דגושה בדגש קל.

 אחרי שראינו זאת, נראה את הפסוק הבא: "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא..."(ב, ג). במילה 'הצפינו', האות צ דגושה. ברור שאין המדובר בדגש קל, שכן האות צ איננה אות מאותיות בג"ד כפ"ת. מדובר  אפוא בדגש חזק (וראו פירוש ראב"ע לפסוק).

 דגש חזק, המכונה גם מכפל או כפלן מורה להכפיל את האות בה הוא נמצא (ראו ערך דגש חזק בויקיפדיה).

 אולם, לא כל דגש חזק מכפיל את האות. ישנן אותיות הדגושות בדגש חזק שאינו אלא "לתפארת הקריאה", כלומר שהאות הדגושה איננה אמורה להיות דגושה בדגש חזק על פי הכללים הרגילים של דגש חזק, אלא הדגש הושם שם מנימוקים של קריאה. מונח זה נזכר כבר אצל רד"ק (ר' דוד קמחי, מגדולי פרשני המקרא והמדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) בכמה מקומות (ראו בפירושו לירמיהו ט, ד, וכן בפירושו לתהלים קמא, ג. כמו כן ראו: צ. הר זהב, דקדוק הלשון העברית, כרך שני חלק ראשון בפרק החמישי, וכן: נ. אררט, ""דגש" למשמרת ההטעמה הראויה במקרא". המאמר ניתן לקריאה באתר מכללת שאנן במרשתת).

 מה פירוש המונח "לתפארת הקריאה"? שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800 – 1865) בפירושו לפסוקנו מבאר עניין זה: " הצפינו- דגש הצד"י לתפארת הקריאה, ועשו זה כדי שיהיה השווא נע, ואורך המילה ירבה, וזה כדי שיוכלו לנגן יפה הסגול שעליו, שאין לפניו מילה בטעם משרת שתסייע בנגונו...".

נבאר את הדברים- שד"ל מסביר כי משמעות הביטוי תפארת הקריאה היא למעשה הארכת המילה, כדי שתישמע טוב יותר או יפה יותר. במקרה שלנו, אילו לא היה דגש באות צ, הרי שהשווא שתחתיו היה שווא נח, ולאחריו האות פ היתה אמורה להיות דגושה בדגש קל. אך חכמי הניקוד שינו מן הניקוד הרגיל ושמו דגש  באות צ (שהוא בוודאי אינו דגש קל) וכך הפכו למעשה את השווא שתחת האות  צ לשווא נע, שהיא תנועה, בניגוד לשווא נח שאיננו תנועה.

 שד"ל מצדיק שינוי זה בנימוק מן הטעמים- לדבריו, מאחר שבפסוק זה בא המפסיק סגול במילה 'הצפינו'  מיד לאחר הזרקא שבמילה 'עוד' (הזרקא הוא מפסיק קטן הבא לפני סגול) אך ללא משרת(מונח, הוא המשרת הבא בדרך כלל בין הזרקא לבין הסגול), נוצר קושי בהגיית הסגול. לכן, כדי לסייע בהגיית הסגול, שינו את הניקוד כך שהמילה תתארך (נראה כי בפירוש זה מובלעת ההנחה שהטעמים קדמו לניקוד, וזו היא שאלה נכבדה שאין כאן המקום להרחיב בה. ראו על כך בספרו של אמו"ר:ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 178-176 ובהערות שוליים 108-107).

שד"ל מביא דוגמא נוספת ליישום עיקרון זה, מן הפסוק: "תבאמו ותטעמו.... מקדש ה' כוננו ידיך"(שמות טו, יז. יוער כי טעמי המקרא בפסוק זה דורשים עיון נפרד שאין כאן מקומו). וכך, בפירושו לפסוק זה כותב שד"ל: "דגש הקו"ף לתפארת הקריאה ונ"ל (ונראה לי נ.ו) ששמוהו כדי שיהיה השוא נע, וזה כדי להרבות הברות התיבה, וזה כדי שיהיה נשמע יותר ניגון הזקף הגדול...."  גם במקרה זה, הולך שד"ל באותו נתיב. הטעם שעל המילה 'מקדש' הוא זקף גדול, אך במילה בת שלוש הברות, נשמע הזקף הגדול טוב יותר, ולכן ניקדו את האות ק בדגש (חזק) ובכך הפכו את השווא שתחתיו לשווא נע והוסיפו למעשה תנועה, שכן כאמור לעיל, לו היתה  האות מנוקדת  בשווא נח - הרי שאין שם כל תנועה (ראו דוגמאות נוספות ליישום עיקרון זה בהמשך פירושו של שד"ל לפסוקנו).

לסיכום: הפעם עסקנו במיני דגשים, הקל והחזק. התמקדנו בדגש החזק הבא 'לתפארת הקריאה', והבאנו את דברי שד"ל המובאים בכמה מקומות בפירושו לתורה, ביחס לשאלה מה 'תפארת' יש בקריאת ההברה שנוסף לה הדגש החזק. ראינו ששד"ל מקשר זאת לטעמים.

שבת שלום

​