טיפ שבועי לפרשת וארא

פרשת השבוע, פרשת וארא, פותחת בדברי ה' אל משה ובהבטחה לגאולה(ו, ב- ט). לאחר מכן עוברת התורה לעסוק בייחוסם השבטי של משה ואהרן (ו, יד- כה) ולאחר מכן שבה התורה לעסוק בשליחותו של משה אל פרעה מלך מצרים (ו, כו ואילך. לשאלת שילוב פרשת ייחוסם של משה ואהרן בתוך ציווי השליחות ראו: לאה הימלפרב, "מדוע שולבה פרשת היוחסין בתוך סיפור השליחות", דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, פרשת וארא תשע"ד מס' 1049. נמצא גם באתר של אוניברסיטת בר אילן במרשתת).

פרשת  היוחסין מסתיימת בפסוק: "ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים"(ו, כח). זהו לכאורה פסוק של סיום ואנו למדים על כך, הן מן העובדה לפיה אחרי פסוק זה יש פרשה סתומה, דהיינו הפסק של 8 אותיות לפני תחילת הפסקה הבאה המתחילה באותה שורה (על פרשה סתומה ופרשה פתוחה ראו שולחן ערוך יורה דעה רעה, ב  וסקירה כללית ראו  בערך המתאים באתר daat   במרשתת) והן לאור העובדה לפיה מסדרי קריאת התורה בציבור בחרו לקבוע לאחר פסוק זה הפסקה בקריאת התורה בשבת, על פי המנהג הבבלי הנוהג כיום (על חלוקת פרשיות השבוע לעליות ראו : י"ש שפיגל,  "הפסקות בקריאת התורה" (בתוך), פתחי תפילה ומועד, רחובות תש"ע, עמ' 163-137).

 מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק כח הוא פסוק מיוחד מזן נדיר. זהו פסוק חסר אתנח. אנו רגילים לומר, ואף  הזכרנו זאת כמה פעמים במסגרת הטיפ השבועי, כי כל פסוק מתחלק לשני חלקים ובדרך כלל יש בו שתי צלעות, כאשר צלע  א  מסתיימת באתנח וצלע ב מסתיימת בסוף פסוק.

 ואולם פסוקנו שייך לקבוצת הפסוקים שאין בהם אתנח (על פסוקים חסרי אתנח ראו: לאה הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בטעמי כא ספרים"(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות ו, מנחת  זיכרון  ליהודה קומלוש ז"ל , הוצאת אוניברסיטת בר אילן  תשע"ב, עמ' 69-47).

             דר' הימלפרב מציינת במאמרה כי בתנ"ך(ללא ספרי תהלים, משלי ואיוב) ישנם 18737 פסוקים. 93 אחוזים מהם (17350) מתחלקים על ידי אתנח. מבנה פסוקנו שייך אפוא לקבוצת המיעוט.

             בנוסף, פסוקנו מעורר קושי פרשני,שכן יש בו  לכאורה תאור זמן, אך אין בו נושא ונשוא. הפסוק  אינו מספר מה ארע "ביום דבר ה אל משה בארץ מצרים".

             נראה כי מבנה נדיר זה של הפסוק  וכן העדר הנושא והנשוא עוררו מחלוקת בין הפרשנים בשאלה להיכן יש לשייך את הפסוק, האם לפסוקים שלפניו או לפסוקים שאחריו (ראו מבנה דומה של פסוק בדברים  ב, טז. כפי שנראה להלן, כבר ראב"ע  בפירושו לפסוקנו, מזכיר את הפסוק בדברים  כדומה לפסוקנו, מבחינת מבנהו).

 רש"י (ר' שלמה  יצחקי(בן יצחק). חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק כח כותב: "ויהי ביום דבר- וגו', מחובר למקרא של אחריו... ". ובפירוש לפסוק כט כותב רש"י: "וידבר ה' - הוא הדבור עצמו האמור למעלה 'בא דבר אל פרעה מלך מצרים'(פסוק יא) אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו"(מקום נוסף בו משתמש רש"י בדרך פרשנית זו היא בפירושו לבראשית לט , א).

גם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק סובר כרש"י, אך טרח ומבאר גם את ההקשר הכללי, וכך, בפירושו לפסוק כט כותב שד"ל: "אלא מתוך שהפסיק הענין בסיפור היחס, חזר וכפל הענין (רש"י) אך לא נכפלו הפסוקים כהוויתם, אלא בשינוי לשון קצת, וזה אות כי לא במקרה נכפלו, אלא המחבר בכוונה כפל אותם".

ראב"ע בפירושו לפסוק פותח דבריו  בקושיה: "יש לתמוה על המסדר הפרשיות, למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם...וכמוהו' ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה(דברים ב, טז) אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן כי דעתו רחבה מדעתנו". דברי ראב"ע תמוהים לכאורה, עד שיש מי שהוסיף בהם את המילה 'לא' (ראו  פירוש על אבן עזרא של שלמה זלמן נעטטר  במהדורת מקראות גדולות הוצאת אשכול). לפי תוספת זו, פירוש שאלתו של ראב"ע  הוא- מדוע מי שקבע את ההפסקות בקריאת התורה בשבת, לא קבע את ההפסקה  בסוף הפרשה הפתוחה שלאחר פסוק ל (עניין ההפסקה בפרשיות סתומות ופתוחות וכן בפסוקים הסמוכים לפרשיות כאלה נידון בהרחבה במאמרו של פרופסור שפיגל  המוזכר לעיל).

 והנה הרמב"ן  (ר' משה בן נחמן. נולד בספרד בשנת 1194. באחרית ימיו עלה לארץ ונפטר בשנת 1270) בפירושו לפסוק, אולי  בשל הקושי שהעלה ראב"ע, חולק על דברי רש"י (מבלי להזכירו במפורש) וסובר כי פסוקנו, פסוק כח, מוסב על מה שלפניו ולא על מה שכתוב לאחריו: "יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה. אמר ויהי זה שהיו הם המדברים אל פרעה מלך מצרים בעת אשר דיבר ה' אל משה בארץ מצרים. כי בעבור שאמר 'הוא אהרן ומשה אשר אמר ה להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים'(ו, כו)  היה נראה שהדבור לשניהם בשוה. ועתה פירש שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום. וזה טעם הפסק כל הפרשה".

נבאר את דבריו: בפסוקים כו ו- כז, מתייחסת התורה לאהרן ולמשה כאחד: " הוא אהרן ומשה.. אמר ה' להם. הם המדברים.."- מפסוקים אלה נראה לכאורה כי דיבורו של ה' למשה ולאהרן היה יחדיו- כנגד מחשבה זו, לדברי הרמב"ן, בא פסוק כח ואומר- אומנם המצוה היתה על משה ועל אהרן בשווה- אולם הדיבור- הדיאלוג הישיר עם ה'- היה למשה בלבד.

 גם ר' עובדיה ספורנו (חי באיטליה במאה ה – 16) הולך בדרך דומה לדרכו של הרמב"ן ומפרש:"באר שלא היה המכוון בהם שוה, אבל היה שיהיה משה אלהים לפרעה ואהרן יהיה לו למתרגם ומליץ".

לסיכום-  הפעם עסקנו בפסוק מן הפרשה שהוא נדיר מבחינת  פיסוק הטעמים שלו. עוררנו גם את הבעיה הפרשנית שיש בו, בעיה שאינה קשורה לפיסוק הטעמים דווקא, אך מתקשרת להפסקות שיש בקריאת התורה, בין בקביעת הפרשיות הסתומות והפתוחות והן בהפסקות על פי המנהגים השונים הנוגעים לקריאת התורה בציבור בבית הכנסת בשבת. ראינו שנחלקו הפרשנים בשאלה האם יש לשייך את פסוקנו לפסוקים שלפניו (רמב"ן, ספורנו) או לפסוקים הבאים אחריו( רש"י, שד"ל).

שבת שלום

Edit Post Text