טיפ שבועי לפרשת בא
השבת נקרא בתורה בפרשת בא, הפרשה השלישית בספר שמות.
בטיפ השבועי לפרשת בא לפני שנתיים עסקנו בחלוקת פסוקים שיש בהם פתיחה (וידבר____אל____) ונאום(תוכן הדברים). ראינו כי רוב הפסוקים הללו מתחלקים כך: פתיחה וחלק מן הנאום בצלע א, ושארית הנאום בצלע ב. מיעוטם מתחלק בדרך הבאה: פתיחה- צלע א ונאום בצלע ב.
על רקע זה בחנו את הפסוק בפרשתנו: "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה. ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית"(יב, ג). בהקשר לכך הבאנו את דברי המדרש במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בא, ג: "הדיבר הזה בר"ח (בראש חודש נ.ו) ולקיחה בעשור, ושחיטה בי"ד"
הבענו את דעתנו כי מדרש זה עומד בניגוד לטעמים, מהם עולה לכאורה כי אהרן ומשה נצטוו שבעשור לחודש ידברו אל בני ישראל, ולא במועד בו ה' ציווה אותם (לפי חז"ל יום הציווי היה יום א בניסן. ראו גם ברש"י בפירושו לפסוק ב).
הפעם נרחיב את הדיון בנקודה זו ונסקור כמה מדברי המפרשים על פסוק זה ונראה האם פירושם הולם את המדרש או את פיסוק הטעמים.
נפתח בדברי רס"ג(ר' סעדיה גאון - מגאוני בבל, שחי בין השנים 942-882. עמד בראש ישיבת סורא. ראו עליו: ח. בן שמאי, מפעלו של מנהיג- עיונים במשנתו ההלכתית והפרשנית של רב סעדיה גאון, מוסד ביאליק תשע"ה) בפירושו לפסוק הכותב: "דברו אל כל עדת בני ישראל ואמרו להם בעשור לחודש שיקחו"- כלומר- משה ואהרן מצטווים שבעשור לחודש יאמרו לבני ישראל לקחת את השה. פרשנות זו תואמת את פיסוק הטעמים ונוגדת את המדרש.
לעומתו, רש"י בפירושו לפסוק, מפרש בעקבות מדרש חז"ל במכילתא ואלו דבריו: "דברו היום בראש חודש שיקחוהו בעשור לחודש".
מדוע בחר רש"י לפרש במקרה זה נגד טעמי המקרא? פרופ שמחה קוגוט מסביר בספרו, שבחירה פרשנית זו נעשתה עקב בעיה תחבירית בפסוק, והיא: בדרך כלל- אחרי המילה 'לאמר' צריך לבוא דיבור ישיר כגון: 'קחו לכם'... ואילו בפסוקנו באה צורת דיבור עקיף 'ויקחו להם..'.
המדרש בחר אפוא להתמקד בתיבת לאמר שבפסוק והותיר את מעמדה כפתיחה של פסוקית תוכן הבאה מיד אחריה. לפיכך - לשיטת בעל המדרש, המילים בעשור לחודש הזה- הוא תאריך הלקיחה.
לעומת זאת, בעלי הטעמים התמקדו בוא"ו החיבור שבמילה 'ויקחו', ולדידם יש כאן דיבור עקיף. אומנם לפי פשוטו של הפסוק היה צריך היה להיכתב "בעשור לחודש הזה קחו לכם איש שה לבית אבות..." אבל הפסוק עובר מהדיבור הישיר אל הדיבור העקיף (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 124-123).
אשר לעמדת רש"י במחלוקת זו מסביר פרופ קוגוט כי רש"י השתדל להשתית את פירושו במידת האפשר על פיסוק הטעמים (בין אם במפורש ובין אם במשתמע) אולם מאחר שרש"י היה מחוייב בפרשנותו אף לדברי חז"ל ולדברי התרגומים, נאלץ לעיתם לסטות בפירושו מן הפירוש העולה מן הטעמים. לפיכך במקרה זה, בחר רש"י להכריע לטובת המדרש ולא לטובת הפירוש העולה מפיסוק הטעמים. מקרה זה איננו יחיד, וכדברי פרופ' קוגוט "הסטיות מפיסוק הטעמים בפרשנות העולה מספרות חז"ל היו ידועות לרש"י. בבואו לפרש פסוקים שטעמי המקרא וספרות חז"ל חלוקים לגביהם היה עליו להכריע בין שתי השיטות ולא תמיד היתה הכרעתו לצד הטעמים (קוגוט, שם עמ' 148. דיון נרחב בפיסוק הטעמים בפסוקי ציווי ראו: ש. קוגוט, "לדרכי ההבעה של ציוויים ושליחויות בלשון המקרא: עיון במבנים התחביריים ובפיסוק הטעמים" (בתוך) עיוני מקרא ופרשנות ז מנחת ידידות והוקרה למנחם כהן, רמת גן תשס"ה, עמ' 230-211).
מסתבר שדילמה זו בעניין ניסוחו של הפסוק בין הדיבור הישיר לדיבור העקיף עלתה עוד בבית מדרשו של שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-800) ואלה דבריו בפירושו לפסוקנו: "הקשה תלמידי יוסף ירא כי מלת 'לאמר' מיותרת כי 'ויקחו אליך' הוא שלא לנוכח, ונ"ל (ונראה לי נ.ו) כי לכך נכתב 'לאמר' כדי שלא יובן שיהיה הדיבור בעשירי לחדש... ובעלי הטעמים ראו כי אין 'לאמר' מתיישב עם 'ויקחו', לפיכך נתנו האתנח במלת 'הזה' ויהיה פירוש הכתוב 'דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם המלות האלה בעשור לחודש הזה', ואח"כ הפסיק הדבור, ולא אמר המלות שיאמרו להם דוקא אבל אמר להם הענין, והוא שיקחו להם וגו', וכל הפרשה הזאת היא מעורבת, קצתה לנכח וקצתה שלא לנכח"(בפירוש שד"ל בהוצאת דביר משנת תשכ"ו הושמטה המילה 'שלא' לפני המילה " לנוכח'. לעומת זאת במהדורה שנערכה על ידי יונתן בשיא, על פי כתב היד של תלמידיו, ירושלים תשע"ו - המילה נמצאת. על פני הדברים נפלה טעות במהדורה של הוצאת דביר).
נבאר את דברי שד"ל- הקושי שמעלה תלמידו של שד"ל (תלמיד זה נולד במנטובה בשנת 1840 ולמד בבית המדרש בפדובה והוסמך לרבנות. שימש כרב של פרארה משנת 1881 ועד פטירתו בשנת 1915. המידע הזה מצוי בנספח א עמ' ד למהדורת פירוש שד"ל לתורה שערך יונתן בשיא) הוא הקושי אליו מתייחס פרופ' קוגוט בספרו - המעבר בין הדיבור הישיר (המתבקש לאחר המילה לאמר) אל הדיבור העקיף (ויקחו). שד"ל משיב לתלמידו כי בפסוקנו נכתבה המילה 'לאמר' כדי שיובן שהדיבור לבני ישראל צריך להיות כעת, מיד לאחר הדיבור אל משה ואהרן ולא בעשור לחודש (עמדה זו הולמת את תפיסת התנא במכילתא).
אשר לדעת בעלי הטעמים, שד"ל מבאר כי הם חשו באי ההתאמה שבין המילה 'לאמר' לבין המילים 'ויקחו להם'. לכן הניחו את הטעם אתנח במילה 'הזה' ולא במילה 'לאמר'(כמו שעשו למשל בשמות ל, לא) ופירוש החלוקה הוא אפוא: דברו אל כל עדת בני ישראלך ואמרו להם: בעשור לחודש הזה (תעשו כך וכך...) והמשך הפסוק, כך לדברי שד"ל, אינו ציטוט מדוייק של מה שאמורים משה ואהרן לומר לבני ישראל, אלא באופן כללי.
לסיכום: הרחבנו הפעם את הדיבור במחלוקת בין בעלי הטעמים לבין בעלי המדרש באופן פירושם את הפסוק: "דברו אל כל עדת בני ישראל..."שבפרשתנו. הבהרנו את הבעיה הלשונית - תחבירית שבפסוק אשר היא זו אשר ככל הנראה גרמה לבעלי הטעמים לפסק ולפרש את הפסוק כנגד דעת בעלי המדרש במכילתא.
שבת שלום
