טיפ שבועי לפרשת יתרו
השבת נקרא בתורה, את פרשת יתרו שבמרכזה מעמד הר סיני ועשרת הדברות.
בטיפים השבועיים בשנים הקודמות עסקנו בעשרת הדברות ובמנהגי הקריאה שסביבן. הפעם נעסוק בפסוק מתוך הפרשה הבא לאחר מעמד הר סיני וננתח באמצעותו את המגבלות שיש לפירוש הפסוק על פי טעמי המקרא, לעומת הפרשנות הכתובה במילים.
התורה מספרת בשלהי הפרשה על דברי ה' למשה לאחר מעמד הר סיני (כ, יט-כג) ובין יתר הדברים מצווה התורה: " לא תעשון אתי. אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"(כ, כ).
הפסוק מתחלק באתנח במילה 'אתי'- נראה כי צלע א היא הכלל, וצלע ב מפרטת את מה שנאמר בצלע א (או לחילופין: צלע ב היא המושא של צלע א).
מבנה הפסוק נראה לכאורה מסורבל ותמוה. על שום מה חוזרת התורה על המילים "לא תעשון אתי" בצלע א גם באופן דומה בצלע ב: "לא תעשו לכם"? על קושי זה העיר ראב"ע(רבי אברהם אבן עזרא. פרשן מקרא, בלשן ומשורר. חי במאה ה – 11 בספרד) בפירושו לפסוק: "ואל תתמה בעבור שכתוב 'לא תעשו' פעמים. כי כן דרך צחות לשון הקודש כמו 'לא תחמוד'(שמות כ, יד) כי הטעם אחד הוא וכן הוא: 'לא תעשו לכם אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כמו: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה...'. לפי פירושו זה, המילה 'לכם'- "נמשכת" מצלע ב, אל צלע א.
אפשרות אחרת, ואולי משלימה את האפשרות הראשונה היא לפרש כי המילה 'אתי' שבצלע א "נמשכת" גם לצלע ב, משל היה כתוב : "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם אתי"(ראו ש: קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 73-70). אפשרות כזו עולה לכאורה מפירוש הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי חכמי ספרד, פוסק פרשן מקרא ותלמוד. חי בין השנים 1270-1194) לפסוק: "ושיעור הכתוב: לא תעשון אתי אלהי כסף ולא תעשו לכם אלהי זהב. ולדעתי פירושו: 'לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלהים אתי: ולא תעשו לכם כלל: הזהיר מן האמונה וחזר והזהיר מן העשיה לבדה".
בניגוד לפרשן המדבר או הכותב, שיכול להרחיב את הדיבור, במקום שהכתוב צמצם דבריו (ולהיפך) הרי שפרשנותם של טעמי המקרא היא פרשנות אילמת, בעזרת סימנים בלבד. טעמי המקרא אינם יכולים 'למשוך' מילה מצלע לצלע, וכל שהם יכולים לעשות הוא להצביע על חלוקת הפסוק, ואת הפרשנות של משיכת מילה מצלע לצלע יעשה הקורא.
לאור מגבלה זו של טעמי המקרא, עמדו בפני בעלי הטעמים שתי אפשרויות בבואם לפסק פסוק זה. הם היו יכולים לפסק כך: 'לא תעשון איתי אלהי כסף ואלהי זהב. לא תעשו לכם (הטעם אתנח תחת המילה 'זהב') או להטעים את הפסוק כפי שהוא בפנינו, ובאפשרות זו הם בחרו, מתוך הנחה שהקורא יבין וישייך את המילים מצלע לצלע, בין אם לשיטת ראב"ע ובין אם לשיטת הרמב"ן(ראו קוגוט שם עמ' 71 המתייחס לשיטת הרמב"ן בלבד).
מגבלה זו של שיטת הפיסוק של בעלי הטעמים ניכרת גם באופן הטעמתם את הפסוקים הבנויים על דרך התקבולת. בעבר כבר עמדנו כמה פעמים על דרכם של בעלי הטעמים בהטעמת תקבולת(ראו טיפ שבועי לפרשת בלק ובמקומות נוספים). ראינו שבעלי הטעמים לא תמיד קיבלו את צורת התקבולת, כפי שהיא. בפסוק שלפנינו כמובן שאין אנו רואים תקבולת שלימה, שכן כדי להבין את משמעות הפסוק אנו נאלצים " למשוך" מילים מצלע לצלע כאמור.
יחד עם זאת, בפסוקים בהם ניתן 'להצמיד' את המלה המסיימת את צלע א אל המילה הפותחת את צלע ב, נצמדו בעלי הטעמים לתקבולת.
פרופ' קוגוט מציין עוד כי ייתכן שבעלי הטעמים בחרו לשקף בדרך פיסוקם את הפסוק הזה את המדרש האומר: "ר ישמעאל אומר לא תעשון דמות שמשי. המשמשין לפני במרום. לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים"(ונראה כי גם רש"י בפירושו לפסוקנו הולך בעקבות מדרש זה).
צלע א כפי שהיא לפנינו, חסירה מושא, וממילא האיסור שנאמר בה- חסר אף הוא. מאחר שהמילים 'אלהי כסף ואלהי זהב' הופרדו לצלע ב, הרי שהמילה 'אתי' משמשת, על פי המדרש, גם כמושא במשמעות של (מה אשר) איתי (כגון הדוגמא שמביא בעל המדרש: "דמות שמשי המשמשין לפני במרום".
לסיכום: הפעם עמדנו על מגבלה החלה על שיטת הפיסוק 'האילמת' של טעמי המקרא לעומת הפרשנות המדוברת או הכתובה של הפסוק, באשר שיטת טעמי המקרא אינה יכולה להעביר מילים מחלק לחלק בתוך הפסוק. הדגמנו תופעה זו בפסוק מפרשתנו וכן מדרכם של בעלי הטעמים בהטעמת פסוקי תקבולת, והבאנו מדברי המפרשים המתייחסים למורכבות הפסוק שבפרשתנו ולדרך פירושו.
שבת שלום
Edit Post Text
