טיפ שבועי לפרשת תרומה

הפעם נשוב ונתחבט בשאלה, האם ניתן להביא ראיה מ"דעת בעלי הטעמים" לטובת עמדה מסוימת בפרשנות פסוק. נעשה זאת באמצעות עיון בפסוק מפרשת השבוע, פרשת תרומה.

פרשת תרומה עוסקת בציווי שנצטווה משה על הקמת המשכן. בפרק כה מצטווה משה על עשיית כלי המשכן, ורק לאחר מכן, בפרק כו, מצווה משה על עשיית המשכן עצמו.

והנה, בפרק כו פסוק יד אנו קוראים את הציווי על עשיית המכסה לאהל: "ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים. ומכסה ערת תחשים מלמעלה". הפסוק מתחלק באתנח במילה 'מאדמים', ולכאורה משתמע מן החלוקה הזו שמשה נצטווה  לעשות שני מכסים: מכסה אחד עשוי מעורות אלים מאדמים, ואילו  המכסה  השני עשוי מעורות תחשים( על התחש ראו עיוננו בטיפ השבועי לפרשת נשא ובמקורות שהבאנו שם).

 בין התנאים, חכמי המשנה, יש מחלוקת בפירושו של הציווי שבפסוק זה, ומחלוקתם מובאת בתלמוד הבבלי במסכת שבת (כח, א): "רבי יהודה אומר שני מכסאות היו, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים. רבי נחמיה אומר, מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אלין"(שהיא חיה  מנומרת. כך מסביר רש"י בפירושו לסוגיה בתלמוד).

 שתי הדעות הללו מובאות על ידי רש"י בפירושו לפסוקנו: "לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג... אלו דברי רבי נחמיה ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה. חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים".

 רשב"ם, נכדו של רש"י, מפרש בקצרה, כדרכו: "ומכסה ערת תחשים מלמעלה- מלמעלה של עורות אילים, וכן פשוטו משמע. ויש מפרשים כך במסכת שבת". הרשב"ם, בניגוד לרש"י, מביא  למעשה רק דעה אחת, קובע  שעמדה זו היא המשתמעת מן הפסוק ומיידע אותנו שזו אחת הדעות שנאמרו בעניין (דעתו של ר נחמיה).

 על ההיגיון שבעשיית שני מכסים עומד ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא. פרשן מקרא, בלשן ומשורר. חי במאה ה – 11  בספרד) בפירושו  לפסוק, ואלו דבריו:  "ועשית- מכסה על מכסה. בעבור הגשם"- מאחר שמכסה העור הוא מכסה דק, הרי שכדי למנוע ממי הגשמים לחדור אל תוך המשכן, נצטווה משה, כך לפי פירוש ראב"ע, לכסות את המשכן בכיסוי כפול. גם פירוש זה נראה מתאים לדעתו של ר' נחמיה בסוגיה התלמודית במסכת שבת.

 באיזו  מן הדעות תומך פיסוק הטעמים לפסוקנו? כאמור, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה מאדמים. צלע א עוסקת במכסה העשוי מעורות אלים מאדמים ואילו צלע ב, לכאורה, עוסקת במכסה אחר, העשוי מעורת תחשים. לכאורה אפוא תומך פיסוק הטעמים בעמדת  ר' נחמיה, לפיה היו שני מכסים לאוהל.

והנה שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוקנו אכן קובע (אם כי  במשתמע) כי פיסוק הטעמים לפסוק תומך בדעתו של רבי נחמיה, ואלו דברי שד"ל: "לדברי ר' יהודה..שמכסה אחד היה( עיין רש"י) כך היה ראוי להטעים הפסוק הזה....". ההטעמה ששד"ל מציע, לשיטת ר' יהודה בתלמוד היא כך: ועשית מכסה- קדמא ואזלא. לאהל – רביע. עורות – קדמא. אלים מאדמים- דרגא תביר. ומכסה עורת תחשים- מרכא טיפחא.

 על פי  פיסוק הטעמים המוצע על ידי שד"ל , לשיטת ר' יהודה, הפסוק איננו מתחלק באתנח (על פסוקים חסרי אתנח ראו בטיפ שלנו לפרשת  וארא של שנה זו  וכן אצל:   לאה הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בטעמי כא ספרים" (בתוך) עיוני מקרא ופרשנות ו, מנחת זיכרון ליהודה קומלוש ז"ל, רמת גן תשע"ב, עמ' 69-47), ולמעשה המפסיק העיקרי בו הוא הטיפחא. לפי  הטעמה חלופית זו, יש לקרוא את הפסוק כך: "ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים ומכסה ערת תחשים – מלמעלה". כלומר- משה מצטווה לעשות למעשה רק מכסה אחד, שחלקו עשוי מעורות אלים מאודמים וחלקו עשוי  עורות תחשים, והמכסה יהיה 'מלמעלה'.

האם צודק שד"ל בטענתו המשתמעת? האם טעמי המקרא לפסוק בהכרח מורים כשיטת ר' נחמיה בתלמוד? כאמור לעיל, חלוקת הפסוק לשתי צלעות תומכת  לכאורה בעמדת התנא ר' נחמיה. ואולם יתכן לדעתנו להציע כי לחלוקת פסוקנו לשתי צלעות, יש פשר אחר.

כידוע, לטעמי המקרא, יש מספר תפקידים. הראשון - הם משמשים כתווי נגינה (כל עדה ונגינתה). השני - הם מציינים, על פי רוב, את מקום ההטעמה של המילה, מלעיל או מלרע. השלישי -  הם משמשים כמערכת מסועפת של סימני פיסוק (ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג, עמ' י- כה).

אשר  לתפקיד השלישי של הטעמים, קרי, היותם משמשים כמערכת סימני פיסוק, הדגישו מלומדים עיקר חשוב בעניין זה והוא: מאחר שלטעמים תפקיד  גם בתחום הנגינה ולא רק בתחום חלוקת הפסוק, הרי שלפעמים סוטים בעלי הטעמים מן החלוקה ההגיונית של הפסוק, כדי להתאים את הפסוק לנגינה(ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים" (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר אסופות מאמרים במדעי היהדות כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191     בעמ' 222 למאמר וראו הערה 86 שם).

לאור עיקרון חשוב זה, למשל, אין להיתפס בהכרח למסקנה לפיה, בעלי הטעמים ביקשו לחלוק על ההלכה כאשר אנו מוצאים שהם מחלקים פסוק בצורה מסויימת, שהפרשנות העולה ממנה נחזית להיות בניגוד להלכה(ראו דוגמאות במאמרו הנ"ל של י. ברויאר). 

 לכן, ובמידת הזהירות הנדרשת בעניין זה, ובהיות הטעמים סימנים גרפיים שאנו מנסים לדובב אותם ולהפיק מהם פירוש לפסוק, הרי שלדעתנו ייתכן לומר כי אף בפסוקנו, לא היתה כוונת בעלי הטעמים באופן חלוקתם את הפסוק, לשלול את עמדתו של  ר' יהודה. ייתכן שחלוקת הפסוק לשתי צלעות, נעשתה מטעמים של נוחות הקריאה והנגינה של הפסוק, ותו לא ולכן אין לראות בה בהכרח הכרעה בין עמדות התנאים החולקים.

זאת ועוד: חלוקת הפסוק כפי ששד"ל מציע, מעקרת את המבנה הרגיל של הפסוק כמשפט בעל שתי צלעות והופכת אותו לפסוק בעל צלע אחת, שהוא מבנה פחות שכיח במקרא (וראו הנתונים הסטטיסטיים בעניין זה במאמרה הנ"ל של דר' לאה הימלפרב).

עם זאת מן הראוי להזכיר כי מצינו מקרים בהם בעלי הטעמים לא הלכו בדרך הנוחה לקריאה דווקא, וחילקו פסוקים או צלעות בדרך שהיא לא בהכרח נוחה לקריאה (ראו  למשל במדבר כח, יד. כמו כן  ראו במדבר א, א וכנגדו  את הפסוק בפרק ט, א). לכן , שאלת "כוונת בעלי הטעמים" בפסוקנו נשארת פתוחה.

לסיכום: בחנו הפעם פסוק בפרשת השבוע, והיצגנו את המחלוקת בדבר פירושו. ראינו שפרשנות שד"ל לפסוק, "מגייסת" לכאורה את טעמי המקרא לצד אחד במחלוקת. אנו סבורים כאמור, כי  גם אם רואים אנו כי חלוקת הפסוק תומכת בעמדה מסויימת במחלוקת, הרי שייתכן שחלוקה זו  נעשתה  מטעמים של נוחות קריאה גרידא, ועל כן לא ניתן להסיק ממנה מסקנה פרשנית חד משמעית לגבי עמדת  בעלי הטעמים במחלוקת זו.

שבת שלום

​