טיפ שבועי לפרשת תצוה

נעסוק הפעם ביחס שבין טעמי המקרא, לבין הניקוד ובמקרה אחד מתוך פרשת השבוע שבו נראה כי קיימת סתירה ביניהם.

הניקוד והטעמים הם שניים משלושת היסודות שעליהם מושתת נוסח המקרא המצוי בידינו (היסוד השלישי הוא הכתיב.  סקירה כללית על התהוות מערכת הניקוד והטעמים ראו בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג,   עמ' 182-176 . על הקשר שבין הניקוד והטעמים ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191  . מאמר זה הינו הבסיס לטיפ שבועי זה).

  פרופ' ברויאר במאמרו המוזכר לעיל מציין כי שני היסודות הללו, הניקוד והטעמים, תלויים זה בזה. הטעמים תלויים בניקוד, שכן קביעת חלק מן הטעמים המשרתים נעשית בהתאם לאורך התיבה, ואורך התיבה נקבע על פי ניקודה המדוייק. כמו כן, הניקוד תלוי בטעמים, שכן הכללים בדבר קיומו או העדרו של דגש קל בראש מילה באותיות בג"ד כפ"ת תלויים בין הייתר בשאלה האם המילה הקודמת למילה שבה האות מועמדת להידגש, מוטעמת בטעם מפסיק או בטעם משרת (ראו שם, עמ' 200 ושם דוגמאות נוספות לקשר בין הניקוד לטעמים) .

 על רקע זה נבחן ביטוי אחד בפרשת השבוע, שיש בו לכאורה סתירה  או מחלוקת בין הניקוד לבין הטעמים.

פרשת השבוע, פרשת 'תצוה', פותחת בציוויים הנוגעים ללקיחת השמן למאור(כז, כ-כא) ולבגדי הכהונה (כח, א- מג).  פסוקים ו-יב  בפרק כח מוקדשים לאפוד, שהוא אחד מבגדי הכהן הגדול. התורה מצווה  לקחת שתי אבני שהם ולשים את האבנים על כתפות האפוד "אבני זכרן לבני ישראל" (פסוק יב).  התורה מפרטת לגבי ציווי עשיית האבנים, וכך נאמר: "מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח  את שתי האבנים על שמת בני ישראל. מסבת משבצות זהב תעשה אתם"(כח, יא).

ענייננו הפעם בביטוי" מעשה חרש אבן", ובמשמעותו. המילה חרש מנוקדת בקמץ תחת האות חי"ת  ובפתח תחת האות רי"ש. זו צורת סמיכות. על פי הניקוד יש לקרוא  את הביטוי כך: מעשה – חרש אבן (חרש אבן הוא בעל מקצוע לפי פירוש זה).

ואולם, לא כך הדבר על פי פיסוק הטעמים. בעלי הטעמים הטעימו את המילה חרש בטעם  זרקא שהוא מפסיק לפני סגול. לפי טעמי המקרא יש לקרוא אפוא: מעשה חרש- אבן(מעשהו של בעל המקצוע,  החרש- עשוי מאבן).

בהקשר זה מן הראוי ליתן את הדעת להערת מסורה לפסוק בספר ישעיה מד, יב, וזו לשון הפסוק שם:  "חרש ברזל מעצד ופעל בפחם..." ובפסוק  הבא אחריו נאמר:"חרש עצים נטה קו...". והערת המסורה קובעת: ג פתחין- כלומר- בשלושה מקומות  (ששניים מהם הם בפרק הנ"ל בספר ישעיה והשלישי- בפרשתנו)  מופיעה המילה חרש ובה  האות רי"ש מנוקדת בפתח, שזוהי לשון סמיכות (ראו דיון בהערת מסורה זו בפירוש "מענה לשון" לפסוקנו, בתוך: תקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג, וכן בפירוש מענה  לשון לפסוק הנ"ל בספר ישעיהו המצוי בתוך ההפטרה שנהוג לקרוא בבתי הכנסת בשבת פרשת ויקרא. אכן, בשני הפסוקים הנ"ל שבספר ישעיה מופיעה המילה חרש בטעם משרת: בפסוק יב  בטעם מהפך ובפסוק יג במונח. לעומת זאת, בפסוקנו, המילה  חרש  מסומנת  בטעם מפסיק- זרקא).

במחלוקת שבין הפיסוק המשתמע מן הניקוד לבין הפיסוק המשתמע מן הטעמים בפסוק זה הכריע רש"י וכן נכדו רשב"ם, לטובת הניקוד ונגד הטעמים.

רש"י מצהיר על הכרעתו לטובת הניקוד (אם כי הוא אינו מתייחס לטעמים) ואלה דברי רש"י:" מעשה אומן של אבנים. חרש זה דבוק הוא לתיבה שלאחריו ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו...". רש"י מביא ראיות לסוג כזה של ניקוד מפסוק בישעיה ומפסוק באיכה.

גם רשב"ם, נכדו של רש"י, מכריע כאן לטובת הניקוד ונגד הטעמים, ואלה דבריו: "מעשה חרש אבן- דבוק הוא. לכך הרי"ש פתח, חרש של אבן... ומשקל  דגש הוא, כמו גנב. לכן, החי"ת קמוצה ולא חטופה".

שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) הולך צעד אחד נוסף מעבר לקודמיו ומציע לשנות את הטעמים בפסוקנו, תוך שהוא מביע דביקות בשיטת רש"י, ואילו דברי שד"ל: "כך היו ראוים להיות טעמי התיבות הללו. עיין רש"י". המעיין בפירוש שד"ל מוצא כי בפירושו מוטעמת המילה מעשה בזרקא (שהוא טעם מפסיק). הטעמה כזו הולמת את הניקוד( וראו לעניין זה הערה 7 במאמרו של פרופסור ברויאר).

והנה, פרופ' ברויאר מתלבט במאמרו הנזכר, אילו משני הפירושים מתאים לפשוטו של מקרא, האם הפירוש המצרף את המילה החרש למעשה( כטעמים) או הפירוש המצרף את החרש לאבן(כפי שעולה מן הניקוד) והוא מסכם את הדיון כך:  "הפועל עשה נפוץ מאוד בפסוקי מלאכת המשכן... ושני מנהגים מצאנו ביחס שבין עשה ובין החומר: לעיתים הם מוסבים זה לזה, לעיתים לא. חילוקי מנהגים אלו פעמים הם באים לידי ביטוי בנוסח המקרא עצמו, פעמים הם משתמעים מן הניקוד ומן הטעמים... נמצא שאין להכריע בוודאות מהו פשוטו של פסוק זה...ששתי השיטות מופיעות במסגרת המסורה באותו פסוק: הניקוד מחד, הטעמים מאידך"(ראו עמ' 197 למאמר) .

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מן הפרשה שקיים בו מתח  בין הניקוד לבין הטעמים. ראינו כי כמה מן המפרשים פירושו את פסוקנו כשיטת הניקוד ולמעשה בניגוד לטעמים,  ואף  ראינו הצעה לשנות את הטעמים כדי שיתאימו לניקוד. עם זאת על הקורא בתורה, לקרוא, כמובן, על פי הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text