טיפ שבועי לפרשת ויקהל
השבת נקרא בתורה בשני ספרים. בספר הראשון נקרא את פרשת ויקהל, ובספר השני נקרא את "פרשת שקלים"(שמות ל, יא-טז) שהיא הפרשה הראשונה מ"ארבע פרשיות".
כפי שהטעמנו כבר בעבר, פרשות ויקהל ופקודי בעיקרן הינן תאור הביצוע של מלאכת הקמת המשכן ועשיית כליו, שהציווי עליה נמסר בפרשות תרומה ותצווה.
התורה מפרטת את הביצוע של מלאכת המשכן בדיוק, מילה במילה, כפי שפירטה את תיאור הציווי (ריכוז מקורות מדברי המפרשים העוסקים בטעם הדבר ראו אצל: א. וינברגר, "ויקהל-פקודי- על החזרות בענייני המשכן" (בתוך) ואחד תרגום- מקורות והארות לפרשת השבוע, פורסם באתר ybm.org.il במרשתת). טעמי המקרא לפסוקים הללו, מהווים אף הם חזרה כמעט מדויקת על טעמי המקרא שבפסוקי הציווי.
נעמוד הפעם בקצרה על שלושה עניינים העולים מפיסוק הטעמים של פסוקי הביצוע של מלאכת המשכן.
שינוי בטעמי המקרא בין הציווי לביצוע - כאמור, ברוב הגדול של הפסוקים, אין כל שינוי בטעמי המקרא בין הציווי לביצוע. השינויים הם במילות הפועל(ויעש, במקום ועשית. ראו כה, י (ועשו) לעומת לז א (ויעש). כה, יג (ועשית) לעומת לז , י(ויעש) , וכד'). ככלל, טעמי המקרא זהים בציווי ובביצוע למעט חריגים בודדים. חכמי המסורה (על המסורה וחכמי המסורה ראו באתר ויקיפדיה וכן באתר daat במרשתת) נתנו דעתם לחריגים שכאלה. בהקשר לזה נציין הערת מסורה אחת. בפרק כו, ב בציווי על עשיית יריעות המשכן נאמר: "ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה....". המלה ארך מוטעמת במונח לגרמי. לעומת זאת בפסוק הביצוע (לו, ט) מוטעמת המילה ארך בגרש.
מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל מפנה את תשומת הלב להערת מסורה מעניינת בהקשר לשינוי זה: "דפקיד יתיב - דעביד קאים" (ראו מ. פרלמן, שאלות בטעמי המקרא, (בתוך) נ. ליבוביץ, גיליונות לעיון בפרשת השבוע פרשת ויקהל, שנה חמש עשרה (תשטז). נמצא באתר daat במרשתת). פירוש ההערה: בשלב הציווי- הטעם יושב(צורת המונח היא ככיסא, והוא נמצא מתחת למילה המוטעמת) לעומת זאת בשלב הביצוע- הטעם "קם"(הגרש מוטעם מעל המילה והוא טעם זקוף). עם זאת יוער כי אין ההערה מבהירה את הטעם לשינוי (וראו ספר משפטי הטעמים שנכתב על ידי ר' וולף הינדנהיים, שער ב פרק א, שאף הוא תוהא על שינוי זה ונשאר בשאלתו ללא מענה).
ההיררכיה בין המפסיקים- עניין זה מוזכר על ידינו פעמים רבות במסגרת הטיפ השבועי. ניתן לראות היררכיה זו ואת חשיבות ההקפדה עליה גם מתוך עיון בפסוקים בפרשתנו. נתמקד בפסוק אחד (שאיננו נוגע למלאכת המשכן). מתוך ניתוח של מבנה הפסוק, נוכל לעמוד על חשיבות ההיררכיה שבין הטעמים המפסיקים.
בתחילת הפרשה מזהירה התורה על עניין שמירת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' . כל העשה בו מלאכה יומת" (לה, ב). נתמקד בצלע ב. המילה בו מוטעמת בטעם תביר ואילו המילה מלאכה מוטעמת בטיפחא. כבר הדגשנו פעמים רבות כי כח הפסקו של הטיפחא גדול מכח הפסקו של התביר, ולכן יש לקרוא את הפסוק כך: כל העשה בו מלאכה- יומת. ופסוק דומה לזה נמצא בפרשת כי תשא: "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'. כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת"(לא, טו). גם בפסוק זה מוטעמת המילה השבת בטיפחא שהיא המפסיק העיקרי בצלע ב, אשר יש לקרוא אותה כך: כל העשה מלאכה ביום השבת - מות יומת (וכן בציוויים רבים בתורה שבהם נאמר: מות יומת. ראו למשל: שמות כא, טו-יז).
מן הראוי להדגיש עניין זה שכן בעלי קריאה רבים נוטים להאריך בקריאת התביר ולהעמידו כמפסיק גדול יותר מן הטיפחא, דבר המביא לפירוש שגוי לחלוטין של הפסוק, כפי שהדוגמאות שהבאנו מראות באופן ברור (מבחר דוגמאות מן הבלבול הזה ראו במאמרו של פרופסור ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות" (בתוך) ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205).
עניין שלישי עליו נעמוד הפעם, ואשר עולה מאחד מפסוקי הפרשה, הוא נטיית בעלי הטעמים לחלק את הפסוקים באופן שוויוני בין הצלעות (או קרוב לכך, ככל הניתן). כבר הדגשנו פעמים רבות בעבר, כי טעמי המקרא ממלאים כמה תפקידים והתפקיד הפרשני הוא תפקיד חשוב אבל, מאחר שאחד מתפקידי הטעמים הוא להטעים בנגינה, נוטים לעיתים בעלי הטעמים מן החלוקה ההגיונית של הפסוק, כדי לאפשר את נגינתו הערבה (ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים" (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191, בעמ' 222).
והנה, בפרשתנו נמצא פסוק המדגים עיקרון זה באופן ברור. כשהתורה מתארת את תרומת בני ישראל לטובת מלאכת המשכן (לה, כא ואילך) נאמר בין הייתר: "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו"(לה, כג). הפסוק מתחלק באתנח במילה ועזים. מחלוקה זו יוצא לכאורה, כי צלע א הינה חסרת נשוא. נראה אפוא בעליל כי המילה 'הביאו' שבצלע ב מתייחסת גם לחומרי הגלם המנויים בצלע א של הפסוק.
והנה, מצאנו פסוק דומה לפסוק זה מבחינת מבנהו: "את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו"(בראשית לד, כח). הפסוק עוסק במלחמה של שמעון ולוי באנשי שכם לאחר שהללו טמאו את דינה, אחותם. הפסוק מתחלק באתנח במילה המוקפת ואת-חמריהם. לפי חלוקה זו יוצא כי בצלע א אין נושא ואין נשוא אלא רק מושא. הכרחי לפרש אפוא, כי המילה 'לקחו' שבצלע ב מתייחסת גם לצלע א של הפסוק (וראו מאמרו הנ"ל של פרופסור ברויאר בעמ' 225).
ואכן, על הפסוק בבראשית לד, כח כותב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו . חי באיטליה בין השנים 1865-1800) כדלקמן: "לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו...". נראה לנו כי יפים דברי שד"ל אף לפסוק שהבאנו מתוך פרשתנו, שאף אותו ניתן לפרש באותה הדרך.
לסיכום: עמדנו הפעם על מספר עניינים הנוגעים לכמה פסוקים שבפרשת ויקהל: על שינויים בטעמים, בין מעשה המשכן שבפרשת תרומה לבין מעשה המשכן שבפרשתנו, על חשיבות הקריאה בהררכייה נכונה בין המפסיקים, כפי שעולה מפסוק בפרשתנו, ועל שיקולים הגורמים לבעלי הטעמים לחלק פסוקים שלא בהתאמה לתוכנם. התמונה המצטיירת מצירוף שלושת העניינים שהעלנו כאן היא, שמעשה קביעת הטעמים הינו מעשה מורכב ורב פנים, שיש לו השלכות הן פרשניות והן מעשיות ופיסוק הטעמים אמור ליתן ביטוי לתפקידים אלה, שלעיתים אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. לכן יש לנקוט בזהירות רבה בהסקת מסקנות פרשניות חד משמעיות מפיסוק הטעמים.
שבת שלום
