טיפ שבועי לפרשת פקודי

השבת נקרא בתורה את פרשת פקודי,  שהיא הפרשה האחרונה בסדר הפרשיות בספר שמות.

 בטיפ השבועי בשבוע שעבר עסקנו בין הייתר בתופעה של הזזת מקום האתנח בפסוק, מן המקום הראוי לו, מבחינת תוכן הפסוק, הזזה שנעשית מתוך  שיקולים של קריאה, כגון, נטיית בעלי הטעמים לחלק את הפסוקים באופן שוויוני בין הצלעות (או קרוב לכך, ככל הניתן), וזאת גם אם חלוקה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגיונו של הפסוק (ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191, בעמ' 222. ראו דוגמאות נוספות  אצל: ז. גורן,  טעמי המקרא כפרשנות,  תל אביב תשנ"ה (להלן: גורן), עמ'  56-51).

 נבדוק הפעם עיקרון זה מתוך עיון במילה אחת המופיעה בספר שמות בתשעה עשר פסוקים, הלא היא המילה משזר  שפירושה:  שזור (קשור, ארוג, ראו: שמות כו א, בתרגום אונקלוס לפסוק  ובפירוש רש"י שם בדיבור המתחיל: שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני) .

 המילה משזר מופיעה בכל היקרויותיה, למעט הפסוק שנדון בו להלן בטיפ זה, בצורת סמיכות, למשל: "ושש משזר"(שמות כו, לא).

 והנה, בפרשתנו נמצאת הופעה חריגה של מילה זו. כשהתורה מתארת את מעיל האפוד (לט, כב- כו) נאמר בין הייתר: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני. משזר"(לט, כד). הפסוק מתחלק באתנח במילה שני. מחלוקה זו יוצא , כי צלע ב הינה בת מילה אחת בלבד (וראו פסוקים נוספים שיש בהם צלע בת מילה אחת: בראשית ל, כח: שמות יד, ד ועוד).

בניגוד לפסוקים אחרים בהם מופיעה המילה משזר, כמתייחסת לבד ספציפי, בפסוקנו, מכוונת המילה משזר לכל סוגי הבדים שנמנו בצלע א: תכלת, ארגמן, תולעת שני.

יתר על כן,  על מקרה יוצא הדופן שבפסוקנו מעיר בעל החיבור מנחת ש"י (ר' ידידיה שלמה  רפאל נורצי. רב, פרשן ומדקדק.  חי באיטליה בין השנים

 1626-1560) : "בכולהון כתיב שש ... מן די דחסר שש". פירוש דבריו: בעוד שבכל ההיקרויות האחרות של המילה משזר, היא סמוכה אל המילה שש, הרי שבפסוקנו, ה"שש" אינו נמנה כלל (על זיהוי ה"שש" ראו רש"י לשמות כה, ד: ראו גם מאמרו של אורן סעיד, "זיהוי  ה"שש", בלוג תורה ומדע במרשתת, ובו מובאות דעות פרשנים וחוקרים בנושא זה. לשאלת ערוב הבדים ואיסור שעטנז בבגדי הכהונה ראו  משנה סוכה ה, ב וכן הסוגיה בבלי שבת כא, א).

הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. נולד בספרד בשנת  1194 ונפטר  בארץ ישראל בשנת  1270) בפירושו לפסוקנו מבאר את אופן עשיית הרימונים שעל המעיל: "שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב ועשו פעמוני זהב טהור וישימו הפעמונים בתוך הרמונים קודם שיתנו אותם במעיל. והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש וישימו  הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם. ולכך כפל הכתוב 'בתוך הרמונים' פעמים, כי היו בתוכם מתחלה, ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב...".

על כל פנים, נראה כי חלוקת פסוקנו לצלעותיו, הינה בניגוד למה שמכונה "דרכי הקריאה", שנועדו, כפי שראינו בעבר,  לאזן בין החלקים של הפסוק, מבחינת אורכם, ואילו במקרה זה, קיים חוסר איזון בולט בין אורכי הצלעות.

לדעת  ברויאר, המובא על ידי גורן (ראו  גורן, עמוד 52), במספר לא מבוטל של פסוקים, אכן הסיטו בעלי הטעמים את האתנח לאמצע הפסוק כדי למנוע מצב שבו האתנחתא תהא סמוכה לסילוק (סוף פסוק) .

עם זאת, כאמור, התופעה של צלע בת מילה אחת קיימת במקרא, ועל כן, נראה כי מי שמחפש ליתן לכך משמעות פרשנית,  עליו  לבדוק בכל פסוק ופסוק מה טעם ראו בעלי הטעמים לחלקו באופן זה ולא אחר, מדוע בפסוק אחד הלכו בעקבות "דרכי הקריאה" וניסו לאזן בין אורכי הצלעות, ומדוע בפסוק אחר- לא הלכו בעלי הטעמים בדרך זו והותירו צלעות קצרות בנות מילה אחת (להרחבה ראו: ז' גורן, "המשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק", על הפרק - עלון למורים לתנ"ך, תשמ"ט, עמ' 5).

מה הטעם לחלוקת  פסוקנו בניגוד ל"דרכי הקריאה"?

גורן משער שטעם חלוקת פסוקנו הוא ששינוי מקום החלוקה בהתאם ל"דרכי הקריאה", עלול היה לשבש את הבנת הפסוק. נראה כי כוונת דבריו של גורן היא לומר, שבפסוקנו כפי שהוא, ברי שהמילה משזר מתייחסת לכל הרכיבים המנויים בצלע א. לעומת זאת, אם בעלי הטעמים היו מסיטים את האתנחתא לאמצע הפסוק (ושמים אותו, למשל, תחת המילה המעיל), הרי ניתן היה  להבין מן  הפסוק שלא כל הרכיבים המנויים בו היו שזורים זה בזה. לכך, חולק הפסוק בדרך זו, בניגוד ל" דרכי הקריאה " הרגילות כדי להבהיר שכל  סוגי הבדים שהיו על שולי המעיל היו שזורים זה בזה. במקרה זה גבר אפוא השיקול הפרשני על השיקול המעשי ועל נוחות הקריאה.

לסיכום: עמדנו הפעם על שיקולים הגורמים לבעלי הטעמים לחלק פסוקים שלא בהתאמה לתוכנם. התמקדנו בעניין נוחות הקריאה, אך ראינו שבפסוק בו דנו, לא התחשבו לכאורה בעלי הטעמים ב"נוחות הקריאה" וחלקו את הפסוק באופן בלתי פרופורציונאלי בין שתי הצלעות, והיצגנו השערה לטעם חלוקה זו דווקא  בפסוק זה.

שבת שלום

Edit Post Text