טיפ שבועי לפרשת ויקרא​

הפעם נעסוק בסוגיה פרשנית - הלכתית  העולה  מתוך אחת הפרשיות שבפרשת ויקרא, שאותה נקרא השבת. נבחן את עמדת  בעלי הטעמים בסוגיה זו.

 אחת הפרשיות שבפרשת ויקרא, העוסקת רובה ככולה בקרבנות, עוסקת בקרבן אשם:"ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה..."(ה, יז).  בהמשך , מפרשת התורה  את הקרבן שעל אותו חוטא  להביא "והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן. וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו"(ה, יח).

 פסוק  יח מתחלק באתנח במילה המוקפת אל-הכהן. נראה כי חלוקת הפסוק לצלעותיו היא בין שני נושאים. צלע א  עניינה באדם המביא את הקרבן ואילו צלע ב עוסקת בכהן המכפר.

נתמקד בצלע ב של הפסוק: "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו". חז"ל מפרשים פסוק זה כמתייחס למה שמכונה "אשם תלוי". אשם תלוי הוא קרבן אשם המובא כאשר המביא מסופק אם חטא אם לאו. ההלכה הנוגעת לאשם מסוג זה קובעת, כי אם לאחר שהביא המקריב את קרבן האשם, נודע לו כי אכן חטא, הרי שעליו להביא קרבן נוסף על קרבן האשם שכבר הביא, והוא קרבן חטאת, הבא על כל חטא בשגגה,

ואלה דברי המשנה בעניין זה: "ספק אכל חלב ספק לא אכל... חלב ושמן לפניו - אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל...שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהם עשה  - מביא אשם תלוי".(כריתות ד, א)

ואלה דברי המדרש בעניין זה (כפי שהם מובאים ברש"י בפירושו לפסוק יח): "הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת. הא למה זה דומה? לעגלה ערופה שנתערפה ואח"כ נמצא ההורג, הרי זה יהרג". הדרשן שרש"י מביא את דבריו,  משווה את המקרה הזה לדינה של  עגלה  ערופה (דברים כא, א-ט).  עגלה ערופה הוא סוג של קרבן המובא על ידי זקני העיר הקרובה אל גופת אדם, שנמצאה בשדה ואשר אין ידוע  מי הרגו. דין זה חל, רק אם לא ידוע מי הרג את החלל אולם ברגע שמתגלה ההורג - יש לדון בו כדינו של כל רוצח, והבאת העגלה הערופה אינה מעלה ואינה מורידה. כך גם בענייננו. העובדה שבשלב ראשון הביא האדם קרבן אשם תלוי, אינה פוטרת אותו מלהביא קרבן חטאת, ברגע שהתגלה לו כי אכן עבר את העבירה בשגגה.

 רש"י בפירושו לפסוק יז מבהיר את העניין באמצעות הדוגמא מן המשנה בכריתות: "הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון: חלב ושומן לפניו, וכסבור שתיהן היתר ואכל את האחת. אמרו לו: אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל  זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן - יביא חטאת".

וכך גם  נפסק להלכה: "וזהו הנקרא אשם תלוי-  מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו, עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו"(רמב"ם הלכות שגגות, פרק ח הלכה א).

כיצד בא דין "אשם תלוי" לידי ביטוי בפיסוק הטעמים של פסוק יח?

מבחינת פיסוק הטעמים, צלע ב מתחלקת בטעם טיפחא במילה המוקפת "לא-ידע". לכאורה, על פי פיסוק הטעמים, נדרשים שני תנאים לתחולתו של דין אשם זה: אשר שגג (וגם) והוא לא ידע.

אלא שכן מתעוררת בעיה, שכן, אם בודקים את הניקוד של הפעלים בצלע זו, אנו מוצאים כי המילה שגג מנוקדת בשני קמצים (ומוטעמת בתביר), ואילו הפועל ידע מנוקד בקמץ תחת האות י  ובפתח תחת האות ד (ומוטעם בטיפחא).

 יוצא אפוא, על פי הניקוד, כי צורת הניקוד המופיעה בדרך כלל בפעלים הבאים בטעם מפסיק (שני קמצים) מצויה דווקא תחת המילה המוטעמת במפסיק הקטן(תביר) ולעומת זאת צורת הניקוד הנהוגה בפועלי הקשר מצויה תחת המפסיק העיקרי בצלע זו, והוא הטיפחא.

 אנו נתקלים אם כן במתח בין הטעמים, לבין הניקוד, שכן הניקוד בצורת הפסק מופיע דווקא תחת הטעם שכח הפסקו קטן באופן יחסי, בעוד שהניקוד בצורת הקשר מופיע תחת המפסיק הגדול יותר.

פרופסור יוחנן ברויאר (י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191,  עמ' 215-214) מסביר את הרקע למחלוקת זו בין הטעמים לבין הניקוד. הוא מראה כי המילים והוא לא ידע שבפסוקנו אינן מופיעות בפסוקים דומים אחרים, והן חריגות בפסוקנו(ראו ויקרא  ד, כו: ויקרא ד, לה ועוד).

לדעת  פרופסור ברויאר, בעלי הטעמים ככל הנראה פירשו שהמילים והוא לא ידע שבפסוק, מהווים למעשה פירוש של המילים שגגתו אשר שגג. לעומת זאת, כפי שראינו לעיל, חז"ל העניקו משמעות הלכתית מיוחדת להופעת המילים והוא לא ידע שבפסוקנו, שכן  מכוחן של מילים אלו פירשו חז"ל את הפיסקה הזו כעוסקת בקרבן שבא כאמור,  רק במקרה שאין האדם בטוח בחטאו.

לפי פרשנות חז"ל,  אין המלים 'והוא לא ידע' מפרשות את המילים 'שגגתו אשר שגג', כי הן מתייחסות, לשני זמנים שונים:  המילים שגגתו אשר שגג מתייחסות למועד עשייית המעשה, בעוד שהמילים והוא לא ידע, מתייחסות לזמן מאוחר יותר. כאמור,  על פי ההלכה הפסוקה, רק אם גם לאורך זמן עומדת ונשארת אי הידיעה בעינה - יש לקורבן האשם התלוי תוקף, אבל אם לאחר זמן, התברר לאדם כי אכן חטא, לא יועיל קרבן האשם שהקריב, ועליו להקריב קרבן לחטאת, כבכול חטא בשגגה, בנוסף לקורבן האשם שהקריב בשלב הראשון.

לדעת פרופסור ברויאר, בעלי הניקוד הלכו בהתאם להלכה זו ופירשו את הביטוי כך:"על שגגתו אשר שגג- והוא לא ידע ונסלח לו", בעוד שבעלי הטעמים פירשו:"על שגגתו אשר שגג(כלומר ש) והוא לא ידע- (ורק אז) ונסלח לו".

לסיכום: בחנו הפעם סוגיה הלכתית העולה מתוך פרשתנו, הקרויה בשפה ההלכתית "אשם תלוי". עמדנו על הכללים הנוגעים להקרבת אשם זה. לאור כללים אלה, בחנו את פיסוק הטעמים ואת הניקוד בפסוקנו, וראינו חוסר הסכמה ביניהם. נראה כי בעלי הניקוד פירשו את פסוקנו כמציב שני תנאים מצטברים המתייחסים לזמנים שונים, בעוד שבעלי הטעמים פירשו לכאורה כי תנאי אחד מבאר את התנאי השני. על פי דרך זו, מקרה זה מהווה דוגמא נוספת  למקום שבו יש מחלוקת בין הניקוד לבין הטעמים.

שבת שלום 

​