טיפ שבועי לפרשת תזריע
השבת נקרא בתורה את פרשת תזריע. נעסוק הפעם בפסוק אחד בפרשה, שיש בו תופעה מעניינת הקשורה לטעמי המקרא.
פרשת תזריע עוסקת בסוגים שונים של נגעי צרעת, ובין היתר בנגעי הקרחת והגבחת (יג, מ- מג). ברקע הדברים יצויין, כי אובדן שיער מסיבות טבעיות איננו מהווה, כמובן, עילה לאבחון על ידי כהן. אולם אם במקום הקרחת מתפתח זיהום הדומה לצרעת: "נגע לבן אדמדם", בלשון הכתוב, יש להראות את הנגע לכהן.
לאחר שהתורה מתארת את דרך האבחון של הצרעת על ידי הכהן (יג, מג) היא עוברת לתאר את הדינים החלים על המצורע בימי טומאתו: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. וטמא טמא יקרא"( יג, מה).
התורה מפרטת מספר דינים החלים על המצורע: הדין הראשון- עליו ללכת עם בגדים קרועים (ראו רש"י בפירושו לפסוק). הדין השני- על המצורע ללכת מגודל שער. הדין השלישי- ועל שפם יעטה- עליו ללכת כאבל, כלומר לכסות את פניו עד שפמו (זהו סימן של אבלות. ראו יחזקאל כד, יז).
בפסוק מופיע דין נוסף- "וטמא טמא יקרא". בדין אחרון זה נרחיב להלן.
מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה יעטה, כלומר, הדין "וטמא טמא יקרא"(שלהלן נדון בפישרו) מופרד משלושת הדינים האחרים החלים על המצורע, ושמא ניתן לקשור חלוקה לא סימטרית זו, בעובדה לפיה הדין "טמא טמא יקרא" פורש בדברי חז"ל והפוסקים כדין שאינו חל על המצורע בלבד, אלא על כל הטמאים, וכדברי הרמב"ם: "...ולא המצורעים בלבד, אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשו מהן, שנאמר 'וטמא טמא יקרא'- הטמא מודיע שהוא טמא"(הלכות טומאת צרעת י, ח. ראו דברי רלב"ג( ר לוי בן גרשום. חי בפרובנס בין השנים 1344-1288) לפסוקנו המפרש גם הוא בדרך זו: " ולפי שאמר 'וטמא' ולא אמר 'וצרוע' למדנו שזה העניין נוהג בכל הטמאים...שבזה הענין ראוי שתהיה האשה שוה לאיש". כך גם עולה מפירושיהם של רש"י ור' יוסף בכור שור לפסוקנו. על השאלה הכללית בדבר היחס בין פיסוק הטעמים לבין פרשנות הפסוק ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 18-16).
מקורה של ההלכה הרחבה הזו הוא בדברי המדרש: "וטמא טמא יקרא אומר – פרוש. אין לי אלא זה בלבד. מנין לרבות שאר המנודים? תלמוד לומר 'טמא טמא יקרא"(ספרא נגעים , יב).
לגבי המצורע, יש הלכה נפרדת המובאת בדברי הברייתא (בבלי שבת סז, א) : "כדתניא: וטמא טמא יקרא"- צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים". בדברי הברייתא מצאנו טעם אחר להכרזת המצורע על עצמו כטמא - כדי שיבקשו עליו רחמים.
נשאלת השאלה: מה תוכן הקריאה? בפסוק נאמר: וטמא טמא יקרא- האם המצורע קורא: טמא טמא, או שהטמא קורא: טמא? לשון אחר: האם יש לקרוא את הפסוק: "וטמא - טמא יקרא"(כלומר- הטמא, הוא הנושא של צלע ב והוא מכריז על עצמו שהוא טמא), או שמא יש לקוראו כך:"טמא טמא- יקרא" (על המצורע לקרוא ולחזור ולהכריז שהוא טמא. לפי פרשנות זו הנושא הוא נסתר וכנראה הוא אותו נושא של צלע א).
כבר הבאנו לעיל את דברי המפרשים מהם עולה כי יש לקרוא את הפסוק: וטמא- טמא יקרא. כנגד גישה זו מפרש ראב"ע : וטמא- פעמים (twice נ.ו), שיאמר כן תמיד בעוברו במסלה, ששם ישוב...". ייתכן לומר שהקריאה הכפולה הזו, לשיטתו של ראב"ע, משתלבת עם שתי המטרות השונות העומדות בבסיסה. טמא- התרחקו מעלי. טמא- בקשו עלי רחמים (נראה לכאורה כי גם התרגומים העתיקים לארמית תומכים בדעה כי יש כאן קריאה כפולה. ראו: ל. הימפלרב, "תפקידו הפרשני של הפסק" בתוך: מ. ארנד וש. פויירשטיין (עורכים), דרכים במקרא ובהוראתו, רמת גן תשנ"ז, עמ' 129-117, בעמ' 122).
לאור כל האמור לעיל, נבחן את דעת "בעל הטעמים". המילים 'וטמא טמא' מוטעמות במרכא ובטפחא. מכאן עולה לכאורה, כשיטת ראב"ע, שקריאתו של המצורע (או כל טמא, כפי שנפסק ברמב"ם וכדברי הרלב"ג) היא קריאה כפולה.
ואולם, הסתכלות זו על הטעמים משקפת תמונה חלקית בלבד, שכן בין המילה טמא הראשונה לבין המילה השניה נמצא סימן פסק (קו אנכי בין שתי המילים). הפסק אינו שייך למערכת הטעמים. הוא עשוי לבוא אחרי כל אחד מן הטעמים המחברים. הוא מורה על הפסקת הקריאה אחרי המילה (ראו על כך במאמרה של דר' לאה הימפלרב המוזכר לעיל, בעמ' 118-117).
נמצאנו למדים אפוא כי טעמי המקרא כשלעצמם מסייעים לכאורה לגישתו של ראב"ע, לפיה יש כאן קריאה כפולה של הטמא, אולם הפסק שבין שתי המילים בא לסתור פרשנות זו, וכדברי המלבי"ם (מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר. חי בין השנים 1879-1809 ברומניה): "...מה שכפל טמא טמא, ובעל מניח הטעמים שם קו מפסיק אחר מלת 'טמא' הראשון, דרשו חז"ל שטמא הראשון הוא נושא, וטמא הב' נשוא. ור"ל (ורצונם לומר נ.ו) כל טמא יקרא ויודיע שהוא טמא". כלומר, הפסק הבא בפסוק, מודיע לנו שאין המילה טמא מוסבת למצורע דווקא (שהוא הנושא הברור של צלע א של הפסוק), אלא צלע ב מתייחסת לכל טמא(וראו דברי ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (שחי בזמנו של המלב"ים) בפירושו העמק דבר לפסוקנו בדיבור המתחיל 'וטמא טמא יקרא').
מדברינו עד הנה יוצא כי יש לכאורה "מחלוקת" בין פיסוק הטעמים לבין מקומו של הפסק. בעוד שפיסוק הטעמים כשלעצמו מורה לנו, כי יש לקרוא קריאה כפולה "וטמא טמא- יקרא", הרי שהפסק שבין שתי המילים בא לשלול זאת.
מצב דברים זה מעורר תמיהה, מדוע וכיצד נוצר מצב כזה שבו הפיסוק על פי הטעמים מורה לכיוון אחד ואילו הפסק שולל את האפשרות הזו?
דר' ל. הימלפרב במאמרה הנזכר לעיל מסבירה את הסתירה הזו בעובדה שכבר עמדנו עליה בעבר, לפיה מערכת הטעמים הינה מערכת שיש לה מוגבלות מובנית. היא מתבססת על חלוקה מתמשכת של הפסוק עד ליחידות קטנות בנות שתי מילים לכל היותר. שיטת חלוקה זו מובילה לעיתים למצב שבו הטעמים מצרפים שתי תבות ליחידה אחת, אבל לפי תוכן הדברים צירוף זה איננו נכון (והצירוף נעשה מנימוקים אחרים, כגון נוחות קריאה וכדומה). לפיכך נדרש סימן חיצוני כדי "לתקן" את חלוקת התבות על פי הטעמים - וזהו אחד מתפקידיו של הפסק (וראו דברי אהרן בן אשר בספרו דקדוקי הטעמים הכותב בשער טז בכלל הרביעי, המתייחס לתפקידו של הפסק: "לתקן המלה, שלא תהיה זו עם זו בלולה, ולהפריד מענה הדבר, לבלתי היות מחבר").
ועדיין יש לשאול: אם אומנם הפרשנות לפיה הקריאה הכפולה היא פרשנות שגויה, למה נתנו לפרשנות כזו מקום במערכת הטעמים ותיקנו אותה על ידי פסק, ולא חילקו מלכתחילה את הפסוק באופן תקין?
לדעת דר' ל. הימלפרב במאמרה הנ"ל, הטעם לכך נעוץ בעובדה שסימני הטעמים לא נקבעו בבת אחת. תחילה נקבעו הטעמים המפסיקים ורק לאחר מכן נקבעו הטעמים המשרתים. מאחר שמערכת המפסיקים היתה ידועה וקבועה וכאשר רצו לשכלל את הטעמים- לא ניתן היה לעשות זאת אלא באמצעות סימון גרפי נוסף, ולכך נועד בין הייתר, הפסק (ראו על נושא זה: א. דותן," לתולדות התהוותה של מערכת הטעמים",(בתוך): מ. בר אשר (עורך), מחקרים בלשון, ב-ג ירושלים תשמ"ז עמ' 365-355 וראו תגובתו של הרב מ. ברויאר בתוך לשוננו נג התש"ן עמ 213-203).
לסיכום: הפעם עסקנו בשאלה פרשנית הלכתית העולה מתוך עיון באחד מן הפסוקים שבפרשתנו, העוסק בהלכות הנוגעות למצורע בימי טומאתו. ראינו את הפרשנות ההלכתית לפסוק ואת טעמי ההלכה. כמו כן הבאנו מדברי המפרשים לפסוק זה. מבחנת פיסוק הטעמים, ראינו מקרה חריג שבו הפרשנות העולה לכאורה מפיסוק הטעמים נסתרת על ידי סימן הפסק המוצב בפסוק, והסברנו את הצורך לשימוש בסימן זה.
שבת שלום
