טיפ שבועי לפרשת בהר
השבת נקרא את פרשת בהר שבספר ויקרא. בפרשה זו מצוות רבות ואיסורים רבים, ובין הייתר איסור ריבית. נעסוק בפסוק אחד בפרשתנו שעניינו איסור ריבית ואשר בו קיימת תופעה ספרותית שכיחה בפסוקי התנ"ך, התקבולת. (תופעה שבה עסקנו בעבר בטיפים שבועיים קודמים. ראו למשל טיפ שבועי לפרשת בלק). המיוחד במקרה שנעסוק בו הפעם הוא שהתקבולת מופיעה לכאורה בפסוק שהוא ניסוח של חוק ולא בפסוק המצוי בתוך שירה.
כרקע לדברים שלהלן נשוב ונציין, כי כבר חלק מפרשנינו הקדמונים עמדו על היקרותה של תופעת התקבולת בפסוקי המקרא, בפרט בפסוקי השירה, וכינו אותה בשמות שונים. כך, למשל, הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) כתב בפירושו לדברי ה' אל רבקה: "שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו..."(בראשית כה, כג), כי "כפל לשון הוא". כך גם בשירת האזינו על הפסוק "אספה עלימו רעות..."(דברים לב, כג) כתב הרשב"ם כי "דרך המקראות לכפול לשונם".
גם ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא, נולד בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) כתב בפירושו על הפסוק: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני..."(בראשית מט, ג) כך: "כפול בענייין כדרך כל הנבואות"(ראו דוגמאות ודיון בתופעה בכללותה אצל: ב"ש ברוש, "הוראת התקבולת בשירה המקראית", פורסם באתר מקראנט במרשתת).
יצויין כי היו מפרשני המקרא שהתנגדו לפרש מקראות אלה ואחרים כתקבולת והם טענו כי החלק השני של ה"תקבולת" תמיד יוסיף משהו על החלק הראשון. בולט בעמדה זו הוא המלב"ים (ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1879-1809) אשר הצהיר בהקדמתו לפירוש לספר ישעיה כי "לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות"(ראו: ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם לאור פירושיו לבראשית ד, להושע יד ולתהלים פט",(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות י' - מנחת ידידות והוקרה לשמואל ורגון, רמת גן תשע"א, עמ' 500-473).
והנה, בפרשתנו נאמר: "את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך"(כה, לז). הפסוק הוא למעשה הוראת חוק, הנמצאת בתוך פיסקה העוסקת במצווה להחזיק (כלכלית) ידי אדם מישראל כדי שלא ייהפך להיות עני (ראו דברי רש"י לפסוק לה: " אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד...").
בטיפים קודמים בהם עסקנו בנושא התקבולת הראנו כי לא כל פסוק שנראה לכאורה כתקבולת, פורש כך על ידי בעלי הטעמים. דוגמה לכך היא הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"(במדבר כד, ט) הנחזה להיות תקבולת, ואולם בעלי הטעמים לא פרשוהו כך.
הפסוק שבפרשתנו הינו "קל" יותר מבחינה זו. הפסוק מתחלק באתנח במילה 'בנשך' והתקבולת נראית ברורה: "את כספך- אכלך, בנשך – ובמרבית". יוער עם זאת כי בפסוק הקודם לפסוקנו, פסוק לו, נזכרים המונחים נשך ותרבית יחדיו: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך..."(המילה 'מרבית' שבפסוקנו היא מילה יחידאית במקרא, כעולה מהערת המסורה על פסוק זה).
חרף מצב דברים זה שבו, לכאורה, אין צורך "להעתיק" מילים מצלע לצלע שכן כל צלע עומדת בזכות עצמה, הרי שגם פסוק זה נדרש על ידי חז"ל בשיטת "הקריאה הכפולה", קרי, העתקת מלים מצלע לצלע.
ואלה דברי התלמוד: "רבינא אמר: לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכי קרא, דאי כתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית'- כדאמרת. השתא דכתיב 'את כספך לא תתך לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך', קרי בי הכי: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך"(בבלי בבא מציעא סא, א).
ביסוד דברי האמורא רבינא עומדת השאלה, האם 'נשך' ו'מרבית' הן מילים נרדפות או שמא המילה נשך מתייחסת לסוג מסויים של עסקאות ואילו המילה מרבית מתייחסת לסוג אחר של עסקאות(למשל: אבחנה בין הלוואה של כספים לעני, לבין נתינת מתנה מוחשית, כגון אוכל).
מדברי המשנה עולה כי המילים נשך ותרבית אינן מילם נרדפות אלא כל אחת מהן משמשת לסוג אחר של עסקאות, ואלה דברי המשנה: "איזהו נשך ואיזהו תרבית? איזהו נשך- המלוה סלע בחמישה דינרין, סאתים חטין בשלש- אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית- המרבה בפירות..." (בבא מציעא ה, א). המשנה מבחינה בין נשך לבי תרבית מבחינת סוג העסיקה(ראו לעניין זה את דברי הרמב"ם הלכות מלוה ולוה ד, א. וכן את דברי הרמב"ן והרלב"ג בפירושם לפסוקנו. ראו גם הגדרת נשך באנציקלופדיה המקראית וכן: ב.צ אליאש, יסודות בדיני ריבית במשפט העברי (עבודת דוקטור) ירושלים תשל"ז, עמ' 1).
מן הדברים האמורים לעיל עולה המסקנה כי המילים 'נשך' ו'מרבית' אינם מילים נרדפות, אלא המילה נשך מתייחסת לאוכל בעוד שהמילה מרבית מתייחסת להלוואת כספים (ואולם ראו דברים כג, כ: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל. נשך כל דבר אשר ישך"). רבינא קורא אפוא כל אחת מן הצלעות כאילו נאמרו בכל אחת מהן שני המינוחים, כאילו נכתב: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך".
לדעת פרופ שמחה קוגוט (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ 130) עולה מדוגמה זו כי שיטת "הקריאה הכפולה", היינו קריאת שני המינוחים בכל אחת מחלקי התקבולת אפשרית רק כאשר התקבולת היא כיאסטית, אולם כאשר התקבולת איננה כיאסטית לא ניתן להשתמש בטכניקה זו של "קריאה כפולה"(ראו דוגמה נוספת לעיקרון זה בספרו הנ"ל של פרופ' קוגוט בעמ' 129).
לדעתנו, ל" קריאה הכפולה" בפסוקנו קיים גם טעם ענייני: מאחר שמדובר בפסוק של חוק, הרי ש"חזקה על המחוקק שלא השחית מילותיו לריק" ולכן אם בחלק ה"שירי" של התורה יכול הפרשן להכיל סיטואציה של תקבולת ומילים נרדפות (לפחות לפי דעתם של חלק מפרשני המקרא), הרי שהשימוש בתקבולת בחלק ה "משפטי" של התורה נראה מוקשה יותר בעיני חז"ל (ובמקרה זה - רבינא) ולכן השתמש בשיטת הקריאה הכפולה כדי ללמוד מפסוק זה הלכה חדשה, בהתעלם מן התקבולת (הכיאסטית) השלימה שיש בפסוקנו.
לסיכום: עמדנו הפעם על עוד פסוק שיש בו תקבולת. ראינו כי טעמי המקרא משקפים במקרה זה את התקבולת. כמו כן עמדנו על ייחודו של הפסוק המשתמש בתקבולת למרות שמדובר בפסוק של חוק, ולא בפסוק של שירה, והבהרנו על רקע זה את הדרשה בתלמוד הלומדת הלכה מפסוק זה בהתעלם מהתקבולת הברורה שבפסוק.
שבת שלום
