טיפ שבועי לפרשת במדבר

השבת נקרא בתורה את פרשת במדבר. הפרשה עוסקת בתחילתה במפקד בני ישראל, ובמפקד שבט לוי אשר נמנה בנפרד (במדבר א, מז-נד: ג, יד-לט).  בין שני העניינים הללו מפרטת התורה את "תולדת אהרן ומשה"(ג, א. וראו רש"י בפירושו לפסוק). התורה מציינת את שמות ארבעת בני אהרן (פסוק ב). יצויין כי  אנו מתוודעים אל ארבעת בני אהרן הכהן לראשונה כבר בשמות ו, כג: " ... ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר".

בהמשך מציינת התורה את פרשת מותם הטראגי של נדב ואביהוא: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם. ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם"(ג, ד).

מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק  בטעם אתנח במילה 'להם'. נראה כי צלע א עוסקת בפרשת מותם של בני אהרן, נדב ואביהוא, ואילו צלע ב עוסקת בכהונתם של אלעזר ואיתמר, שני הבנים האחרים.

 מה פרוש הביטוי: 'על פני אהרן אביהם' שבפסוקנו? רש"י מפרש קצרות: "בחייו", כלומר, בד בבד עם כהונתו של אהרן, שמשו  הם, אלעזר ואיתמר, ככוהנים שעשויים למלא את מקומו של אהרן, למשל אם לא יוכל למלא את תפקידו מסיבה זו או אחרת (נראה כי לפירוש כזה של דברי רש"י מכוון ר' שבתי בס, שחי בפולין במאה ה -  18-17,  בפירושו שפתי חכמים על דברי רש"י הנ"ל).

 הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוקנו חולק על דברי רש"י ואומר: "ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר 'הכהנים המשוחים' שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו, ולא יעשה כן לדורות".

 הרמב"ן מפרש כי הפסוק בא לומר לנו כי בכהונת בני אהרן היה משהו יוצא דופן לעומת כהונת שאר הכהנים שבאו אחריהם. כהן יכול לשמש ככהן בחיי אביו, אבל המיוחד בבני אהרן הוא בכך שגם הם, כאהרן,  נמשחו לכהונה כאהרן עצמו, בעוד שבדרך כלל, רק הכהן הגדול נמשח לכהונה.

 וממשיך הרמב"ן  ואומר: "והנכון כי 'על פני' יחזור על הרחוק: 'וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה', וכך נאמר בדברי הימים:  'וימת נדב ואביהו לפני אביהם ובנים לא היו להם. ויכהנו אלעזר ואיתמר' (דברי הימים א  כד, ב)... ".

 הרמב"ן מטעים כי יש לפרש את הפסוק בשיטת "סרסהו ופרשהו" - את המילים 'על פני אהרן אביהם', אין לפרש לדעת הרמב"ן כמתייחסות לכהונת אלעזר ואיתמר דווקא, אלא גם לכהונתם של נדב ואביהו שמתו. כראיה לדבריו מביא הרמב"ן פסוק מדברי הימים. הפסוק שמביא הרמב"ן  אכן  מעביר את הביטוי לפני אביהם, אל נדב ואביהו, ולא  אל אלעזר ואיתמר.

 כרקע לדברים אלה מן הראוי לציין כי ארבעת בני אהרן: נדב, אביהו,  אלעזר ואיתמר היו כהנים משוחים, אך לא שמשו ככהנים גדולים. הכהן הגדול היחיד היה אהרן הכהן. תפקידי הכהנים והאיסורים החלים עליהם נאמרו לאהרן ישירות על ידי ה' בספר ויקרא לאחר פרשת מותם של נדב ואביהו (י,  ח-יא). לענייננו רלוונטי פסוק יא: "ולהורת את בני ישראל. את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה". הרמב"ן בפירושו לפסוק ו שם קובע: "אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו- כבר אמרו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת, אסור לפרוע ולפרום עליו.... ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן, אמר בו הכתוב: 'ומן המקדש לא יצא...'(ויקרא כא, יב) והנה זה האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים, אבל למד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא, אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו. והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה, כי היו אוננין, ואונן שעבד- חלל והיו חייבים להיטמא לאחיהם...".

מעמדם  של אלעזר ואיתמר הכהנים היה אפוא מעמד מיוחד. מצד אחד הם היו כהנים משוחים. מצד שני- לא היה מעמדם ככהן גדול אלא ככהן הדיוט. לכן חלים עליהם דיני כהן הדיוט. לאור מעמד זה, לא היו רשאים בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, להקריב ביום מותם של אחיהם ומוטלת עליהם היתה החובה להיטמא לאחיהם שמתו.

 והנה שד"ל (שמואל דוד לוצאטו חי באיטליה בין השנים 1865-1800)  בפירושו לפסוקנו מקשר בין פרשנות זו של הרמב"ן לבין פיסוק הטעמים לפסוקנו, ואלה דבריו: "לדעת רמב"ן חוזר למעלה'וימת נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם', וכן הוא בדברי הימים א כד, ב,  והאתנח ראוי תחת ואיתמר".

נזכיר, כי פיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו מעמיד את הטעם אתנח בפסוקנו תחת המילה,'להם', ואולם, בעקבות הפסוק בדברי הימים, מפרש הרמב"ן כאמור  כי  המילים 'על פני אהרן אביהם' שבפסוקנו, אינן מתייחסות לכהונתם של אלעזר ואיתמר בלבד, אלא על כל האמור בפסוק, לרבות האמור לגבי נדב ואביהוא, שכהונתם, ואף מותם הטראגי  התרחשו 'על פני  אהרן אביהם', כלומר, בהיותם משוחים לכהונה, כשם שאהרן אביהם נמשח לכהונה.  

פירוש כזה של הפסוק מצריך אפוא לכאורה את שינוי פיסוק הטעמים והעמדת הטעמים כפי שמציע שד"ל.

נשאלת השאלה, האם פיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו מהווה  בהכרח ראיה כנגד פירושו של הרמב"ן? לדעתנו אין הכרח לומר כן, וזאת מאחר שכפי שאמרנו פעמים רבות, מניעי בעלי הטעמים בכל הנוגע למיקום האתנחתא בפסוק היו מגוונים, וחלקם קשורים דווקא בתפקיד המוזיקלי של טעמי המקרא ולרצונם של בעלי הטעמים לאפשר נגינה "נינוחה" יותר של הפסוק (ראו על כך: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"(בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אספות מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191  ובפרט     בעמ' 222  ובהערה 86 שם). לפיכך, ניתן לתלות את מיקום האתנח בפסוקנו בסיבות מעין אלה, ולאוו דווקא בסיבות פרשניות. לכן לדעתנו אין להסיק  מפיסוק הטעמים בפסוקנו, שבעלי הטעמים דחו בהכרח את הפירוש המוצע על ידי הרמב"ן.

לסיכום: עסקנו הפעם בשאלת פירושו של ביטוי באחד הפסוקים שבפרשתנו. ראינו מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בפירוש הביטוי, ואת דברי שד"ל הטוען כי על פי שיטתו של הרמב"ן היה  מן הראוי להציב פיסוק טעמים אחר בפסוקנו. עם זאת, הטעמנו כי אין פיסוק הטעמים כפי שהוא שולל בהכרח את פרשנותו של הרמב"ן.

שבת שלום ויום ירושלים  שמח

Edit Post Text