טיפ שבועי לפרשת בהעלתך
בפרשת השבוע, פרשת בהעלתך, נזכר בין הייתר עניין הקרבת קורבן הפסח שהקריבו בני ישראל בשנה השניה לצאתם ממצרים (ט, א- ה). התורה מספרת שאנשים שנבצר מהם להקריב את קרבן הפסח בשל טומאתם(וראו דברי ראב"ע בפירושו לפסוק ו), נגשו אל משה ובקשו ממנו למצא פתרון לבעיה (ט, ו-ח).
בעקבות מקרה זה נתחדש דין המכונה "פסח שני". ה' מצווה את משה להורות לבני ישראל את דיני הפסח המקויים בחודש השני בארבעה עשר יום לחודשוהמיועד למי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועדו. התורה מפרטת את דיני "פסח שני" בפסוקים יא –יב.
נתמקד בפסוק יא: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו. על מצות ומררים יאכלהו". הפסוק מתחלק באתנח במילה "אתו". נראה כי צלע א מתארת את מועד הקרבת הפסח. צלע ב מתמקדת באופן הקרבת הקרבן או במאכלים שצריכים להיות נלווים להקרבת הקרבן- מצה ומרור.
ביטוי דומה לביטוי הנמצא בפסוקנו מצוי בשמות יב ח, וכך נאמר שם: "ואכלו את הבשר בלילה הזה. צלי אש ומצות על מררים יאכלהו". הפסוק בשמות מתחלק בטעם אתנחתא במילה 'הזה'. אף כאן, צלע א מתייחסת למועד הקרבת הקורבן. צלע ב מתייחסת למאכלים הנלווים לקורבן.
דווקא הדמיון המבני בין צלע ב בשני הפסוקים (מצוות אכילת מצה ומרור) מכוון את המעיין לשים את ליבו גם לשוני שביניהם. בעוד שבפסוק בספר שמות, כרכו בעלי הטעמים גם את הקורבן עם המצות, הרי שבפסוק שבפרשתנו כרכו בעלי הטעמים את המצה והמרור(ללא הצלי).
פרופ' שמחה קוגוט מציין (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד( להלן: "קוגוט") עמ' 141) כי ההבדל בין שני הפסוקים הינו כפול, לשוני וענייני. עניינית – בעוד שבפסוק שבשמות מתייחסת המילה 'יאכלהו' אל הבשר (המוזכר בצלע א, והרי צלי אש הוא סוג של בשר), הרי שבפסוק שבפרשתנו מתייחסת המילה יאכלהו לפסח( 'ועשה פסח לה'- צלע ב של פסוק י). בפסוקנו, פסוק יא מתייחס לשני הפעלים הנזכרים בפסוק הקודם: יעשו אותו- יאכלוהו(את הפסח, הנזכר בפסוק הקודם). צלע ב בפסוקנו "על מצות ומררים יאכלהו". מתארת את אופן אכילת קרבן הפסח.
גם מן הזווית הלשונית קיים הבדל בין שני הפסוקים. בעוד שבפסוק בשמות יא, ישנה וא"ו החיבור בין המילה המוקפת צלי-אש לבין מצות- הרי שבפסוקנו וא"ו זו אינה קיימת. זאת ועוד - בעוד שבפסוק שבשמות מתייחסת המילה על – למרורים בלבד, הרי שבפסוק שבפרשתנו מתייחסת המילה על- למצה ולמרור.
חרף ההבדלים הללו, מציע הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוק בשמות פירוש המאפשר להעמיד את הפסוק שם בהתאם לפסוק בפרשתנו, ואלה דבריו: "ומצות על מרורים יאכלוהו- שעורו: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו, וכן 'על מצות ומרורים' (במדבר ט, יא) כמו 'עם'".
למעשה על פי פירושו של הרמב"ן יש לקרוא את הפסוק בשמות כך: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש- ומצות על מרורים יאכלוהו(כך גם רואים מ"דיבור המתחיל" בדברי הרמב"ן לפסוק בשמות). קריאה כזו של הפסוק, שבה מתחברים המצות עם המרורים בוודאי נוגדת את פיסוק הטעמים שכן, הטעמים לפסוק בשמות דווקא מפרידים ביניהם (המילה 'ומצות' מוטעמת בזקף שהוא טעם מפסיק).
בהמשך דבריו מציב הרמב"ן פירוש נוסף: "ויותר נכון שנאמר כי 'ומצות' נמשך למעלה- 'ואכלו את הבשר ומצות- וחזר וצווה: עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר". בפירוש השני, אומנם מפריד הרמב"ן בין המילה 'ומצות' לבין המשך הפסוק, כפי שעושים בעלי הטעמים, אך גם לפי פירוש זה מעמיד רמב"ן למעשה את האתנח תחת המילה ומצות, וזאת בניגוד לפיסוק הטעמים (ראו קוגוט, עמ'
240-239) .
פרופסור קוגוט מוסיף ומציין כי הבהרת ההבדל בין שני הפסוקים מסייעת לנו להבין את מנהג ה"כורך" שנהוג בליל הסדר.
בליל הסדר אנו נוהגים לאכול מצה ומרור ביחד, לאחר קיום מצוות אכילת מרור, ולפני האכילה הזו נהוג לומר: "זכר למקדש כהלל. כך היה עושה הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים. היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר' על מצות ומרורים יאכלוהו".
נוסח דומה לזה מוזכר גם בתלמוד: "דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחד ואוכלן משום שנאמר 'על מצות ומררים יאכלוהו (בבלי זבחים עט, א. הלל הזקן היה אחרון נשיאי הסנהדרין. נולד בבבל בשנת 113 לפני הספירה ונפטר בארץ ישראל בשנת 8 לספירה. ראו עליו אצל: ב. לאו, חכמים כרך ראשון, תל אביב תשס"ו, עמ' 202-151).
האסמכתא למנהג של הלל הזקן (שאף אנו כיום עושים לו זכר) נלמדת אפוא מהפסוק שבפרשתנו ולא מן הפסוק שבשמות, שכן הפסוק בפרשתנו "כורך" בצלע ב את המצה והמרור בלבד, בעוד שהפסוק בשמות מציין בצלע ב גם את צלי האש. מכאן מסיק פרופ' קוגוט כי: "כריכת מצה ומרור יחד בכורך שבליל הסדר אינה מתאימה לפיסוק הטעמים של הפסוק בשמות אלא לזה של הפסוק בבמדבר", ובדין אפוא מוזכר פסוק זה דווקא כאסמכתא למנהגו של הלל הזקן(קוגוט, עמ' 142-141).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע העוסק במצות אכילת קרבן פסח, ומצוות אכילת מצה ומרור. השווינו בין הפסוק העוסק בפסח ראשון (בספר שמות) לבין הפסוק שבפרשתנו העוסק ב"פסח שני" ועמדנו על ההבדל בטעמים שבין שני הפסוקים, הבדל המסביר את פשר הישענותו של הלל הזקן במנהג הכורך שלו דווקא על הפסוק בפרשתנו. ראינו גם הפעם, כי יש מהמפרשים שלא נרתעו מלפרש את הפסוק בפרשתנו נגד הפרשנות העולה לכאורה מפיסוק הטעמים.
שבת שלום
