טיפ שבועי לפרשת קרח
השבת נקרא בתורה את פרשת קרח. נשוב ונעסוק הפעם בענייני הפסק (קו אנכי בין שתי מילים), נושא שכבר עסקנו בו השנה, במסגרת הטיפ השבועי לפרשת תזריע.
בפרשתנו, לאחר שהתורה מתארת את בליעת קרח ועדתו באדמה (טז, לא-לג) ולאחר המגפה שהשתוללה בעם, נעשה אות שהיה אמור להמחיש לבני ישראל את בחירת ה' באהרן הכהן. לאחר שנוכחו בני ישראל לראות כי אהרן הוא הנבחר, פנו בני ישראל אל משה ואמרו: "הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו" (יז, כז) , ובני ישראל ממשיכים ואומרים, בפסוק כח: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. האם תמנו לגוע".
רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)בפירושו לפסוק מסביר את מהות הפניה: "אין אנו יכולין להיות זהירין בכך. כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אהל מועד – ימות"? בני ישראל מתלוננים על הגבול הדק מידי, לטענתם, שבין המקום שאליו מותר להיכנס(הכל רשאים להיכנס לחצר אוהל מועד) לבין המקום שאליו נאסר להיכנס(לתוך אהל מועד).
מבחינת פיסוק הטעמים- הפסוק מתחלק באתנח במילה 'ימות'. נתמקד בצלע א של הפסוק. ראשית יובהר כי פסוק זה הינו מקרה מובהק שבו יש להפריד באופן ברור בין הטפחא, לבין האתנחתא שאחריה, בהיות הטפחא המפסיק הגדול של צלע א. יש לקרוא אפוא את צלע א כך: "כל הקרב הקרב אל משכן ה'- ימות(וראו דברי בעל החיבור מענה לשון (בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג) בפירושו על פסוק זה: " כתב הרב מנחת ש"י(ר' ידידיה שלמה רפאל נורנצי. פרשן ומדקדק. חי בנטובה בן השנים 1626-1520 נ.ו ) וז"ל: " הבלתי זהיר בטרחא כשיגיע לפסוק זה יהיו מחרף ח"ו (חס ושלום נ.ו)". ברור מתוכן הפסוק כי המתקרב אל משכן ה'- הוא זה שנמצא בסכנת מוות, ועל כך מלינה העדה. לכן, אם בעל הקורא לא יפריד כראוי בין הטפחא שבמילה ה' לבין האתנחתא שאחריה, נמצא הוא מחרף את ה'(וראו דיון בדוגמאות רבות נוספות בהן יש שיבושים בהבעת ההררכיה בין המפסיקים, אצל: ש. קוגוט: "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות"(בתוך) רפאל יצחק (זינגר) זר ו י' עופר(עורכים), ישראל מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205).
שנית- מן הראוי ליתן את הדעת לצמד המילים "הקרב הקרב" בפסוקנו, שקו פסק מפריד ביניהם. כפי שאמרנו בטיפ הקודם בו עסקנו בנושא זה- הפסק אינו שייך למערכת הטעמים. הוא עשוי לבוא אחרי כל אחד מן הטעמים המחברים. הוא מורה על הפסקת הקריאה אחרי המילה (ראו על כך: ל. הימפלרב, "תפקידו הפרשני של הפסק" (בתוך): מ. ארנד וש. פויירשטיין (עורכים), דרכים במקרא ובהוראתו, רמת גן תשנ"ז, עמ' 129-117, בעמ' 117).
ראינו בעבר, כי הפסק בא לעיתים לתקן את חלוקת התיבות על פי הטעמים. בפסוקנו, התיבות הכפולות מורות לכאורה על כפל לשון(וראו תרגום אונקולוס לפסוקנו).
לקו מפריד זה בפסוקנו התייחס הנצי"ב מוולוז'ין(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. היה ראש ישיבת וולוז'ין. חי בין השנים 1893-1816) בפירושו "העמק דבר" לפסוקנו, ואלה דבריו: "יש מפסיק בין הקרב הקרב ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחד, ד'הקרב' הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלהים בדבקות ואהבה, ו'הקרב' אל ה', משמעו שמתקרב אל היכל ה' כדי להשיג קרבת אלהים, וזה צעקתם, כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוח הקודש, הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה', כי עזה כמות אהבת ה' ואם כן עלולים המה למות....".
מדברי הנצ"יב עולה כי לכל אחת מן התיבות "הקרב" שבפסוקנו יש משמעות אחרת, והפסק גם מורה לנו לחלק את הפסוק אחרת, באופן שלהלן: כל הקרב(לפי הנצי"ב- אותו אחד המרגיש קרבה מיוחדת לה'- הקרב(והמבקש לפעול בהתאם להרגשתו ומתקרב פיזית) אל משכן ה'- ימות.
גם פרשני רש"י, שאת דבריו הבאנו לעיל, עומדים על ההבחנה שבין שני הפעלים הזהים לכאורה שבפסוקנו. כך למשל מפרש ר' אליהו מזרחי(פוסק ומדינאי שחי בין השנים 1526-1435. היה רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית) : "פירש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך האהל...". לפי פירוש זה, לשתי המילים יש משמעות זהה, אך כל אחת מהן רומזת למקום שונה. כמו כן, המהר"ל מפראג(ר' יהודה ליווא בן בצלאל. רב ופסוק והוגה דעות, שחי בין השנים
1609-1520) בפירושו לרש"י על התורה הקרוי "גור אריה" מפרש: " .. ר"ל (רצה לומר נ.ו) כל הקרב הקרב יותר מחבירו שהרי כולנו ליכנס, האחד שהוא יהיה מקרב עצמו יותר- ימות".
אף שד"ל( שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק מדגיש את ההבדל שבין שני הפעלים הזהים לכאורה, ואלו דבריו: "אין כאן כפל לשון, אך הוא על דרך 'כי יפול הנפל ממנו'(דברים כב, ח)... וכן כאן הכונה כל הקרב(מי שיהיה) שיקרב אל משכן ה'. ואין להכחיד שאין פירוש זה מסכים עם הנגינות". אכן הפירוש המבחין בין המשמעים של שתי המילים הזהות מתיישב עם הפסק, אך אינו מתיישב עם הטעמים. לשון אחר, טעמי המקרא כשלעצמם מראים לכאורה כי יש כאן מילה כפולה וכי יש לחבר בין שתי המילים, אולם הפסק שבין שתי המילים בא לסתור פרשנות זו(דיון נרחב במצב דברים זה שבו הפסק סותר את הפירוש העולה מן הטעמים ראו במאמרה הנ"ל של דר' הימלפרב וכן בטיפ השבועי לפרשת תזריע. ראו במאמר גם הסבר אפשרי אחר לקיומו של הפסק בפסוקנו).
לסיכום: עסקנו הפעם, שוב, בקו האנכי הקרוי "פסק". אף במקרה זה מדובר בקו אנכי המופיע בין שתי מילים זהות. ראינו כי המפרשים פירשו כל אחת משתי המילים הזהות לכאורה באופן שונה, פרשנות המשתלבת עם תפקידו של הפסק שהוא כאמור, לתקן את טעמי המקרא, באופן היוצר הפסקה במקום שעל פי הטעמים ההפסקה איננה קיימת.
שבת שלום
