טיפ שבועי לפרשת חקת
פרשת השבוע, פרשת חקת, פותחת בציווי שנצטוו משה ואהרן לצוות את בני ישראל לקחת פרה אדומה, פרה אשר תשמש לצורכי טהרה שונים. התורה מפרטת את הדינים החלים על אותה פרה, למה היא משמשת. אגב כך מזכירה התורה כמה דינים הנוגעים לטומאה וטהרה (פרק יט. פרק זה, הקרוי גם "פרשת פרה" נקרא גם באחת ה"שבתות המצויינות" שלפני חג הפסח, כדי להזכיר לעם את הצורך להיטהר לפני חג הפסח. על קריאת פרשת פרה לפני חג הפסח ראו: י"מ אלבוגן, "קריאת התורה והדרשה" בתוך, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשמ"ח. פורסם גם באתר של הספריה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית במרשתת).
פרשת השבוע קרויה חקת על שום האמור בפסוק השני של הפרשה: "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על" (יט, ב. על פשר השמוש במילה חקה בפסוק זה ראו דברי רש"י, רשב"ם, רמב"ן וספורנו בפירושם לפסוק).
הפסוק מתחלק באתנחתא במילה לאמר. צלע א היא פתיחה ואילו צלע ב היא עירוב של ציווי על דיבור, עם תוכן הנאום.
נתמקד בצלע ב של הפסוק. בני ישראל נצטוו לקחת "פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על". בפסוק נמנים כמה מאפיינים של הפרה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. צלע ב מתחלקת חלוקה עיקרית בטעם זקף, במילה 'מום'.
קריאת הפסוק מעלה קושי פרשני: יש לכאורה כפילות: "תמימה- אשר אין בה מום". ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. פרשן מקרא, מדקדק ומשורר, שחי בספרד במאות ה 12-11 לספירה) בפירושו לפסוק מבאר: "פרה אדמה תמימה- שלא תהיה קטנה". בכך מבחין ראב"ע בין המילה תמימה לבין המילים "אשר אין בה מום" הבאות אחריה. לעומתו, שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים
1865-1800)בפירושו לפסוק, אינו רואה בכפילות לכאורה, כל קושי, ואלה דבריו: "תמימה אשר אין בה מום- כפל לשון כמו: 'תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב, כא)".
קריאת הפסוק מעוררת גם שאלה תחבירית- אל מה יש לייחס את המילה 'תמימה' שבפסוק? האם למילים 'פרה אדמה' שלפניה, או שהיא עומדת לעצמה?
ניתן לקרוא את הפסוק כך: 'פרה אדמה- תמימה' כלומר פרה שצריכה להיות אדומה וגם תמימה. כך ככל הנראה הבין את הפסוק אונקלוס (היה בן אצולה למשפחת קיסרי רומא שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה), אשר תרגם את הפסוק כך: "תורתא סמקתא שלמתא די לית בה מומא" הרחבה ואף הקצנה של דרך זאת אנו מוצאים בתרגום הארמי המכונה תרגום יונתן:"תורתא סומקתא ברת תרתין שנין דלית בה מומא" – תרגום זה מוסיף גם רכיב שלא נאמר במקור - גילה של הפרה.
פרופ' שמחה קוגוט (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד (להלן: קוגוט), עמ' 121)מטעים כי תוספת זו מבוססת ככל הנראה על דברי התנא ר' אליעזר המובאים במשנה: "ר' אליעזר אומר : עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע(פרה א, א: ספרי במדבר קכג).
התנאים, שדבריהם מובאים במשנה, באים לכאורה להבחין בין פרה לבין עגלה בהתאם לגיל. אין הם מגבים את פרשנותם להבדל שבין פרה לבין עגלה במילה 'תמימה' שבפסוק. לעומת זאת, בדברי התרגום המכונה יונתן, נוצרת זיקה ברורה לכאורה בין המילה 'תמימה' לבין גיל הפרה (כפי שראינו, זיקה כזו בולטת גם בפירושו של ראב"ע לפסוק).
לעומת תפיסה זו, ניתן לקרוא את הפסוק כך: 'פרה- אדמה תמימה'. קריאה כזו עומדת בבסיס דרשת חז"ל שלהלן: " ויקחו פרה – יכול מולבנת או מושחרת? תלמוד לומר: 'אדומה'. אי אדומה יכול בזמן שרובה מאדים? תלמוד לומר: 'תמימה'. אם לומר שהיא תמימה מן המומין, והלא כבר נאמר: 'אשר אין בה מום'. הא מה אני מקיים 'תמימה'? אם אינו ענין למומין תנהו ענין לאדומות"(ספרי זוטא לבמדבר יט, ב).
מדברי המדרש משתמע כי המילה תמימה שפבסוקנו מתייחסת לדרישה לאדמומיות הפרה ולא לדרישה שתהא נקייה ממום, שהרי דרישה זו, כך לדברי המדרש, מבוטאת כבר במילים אשר אין בה מום. יוצא אפוא כי לשיטת הדרשן בספרי יש לקרוא את הפסוק כך: 'פרה- אדמה תמימה'.
פרופ' קוגוט(שם, עמ' 122) סבור כי הבנה כזו עומדת ככל הנראה גם ברקע המשנה הקובעת: "היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גמא אחת- פסולה"(פרה ב, ה). וכן רש"י (ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוקנו משלב בין הדברים וקובע: "אדמה תמימה- שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות- פסולה".
ומה דעת בעלי הטעמים?
בעלי הטעמים הטעימו את המילים 'פרה אדומה' בקדמא ואזלא, ואת המילה 'תמימה' - ברביע. לפי דרך הטעמה זו, יש לקרוא את הפסוק: 'פרה אדמה- תמימה'. מכאן לכאורה עולה כי בעלי הטעמים לא קיבלו את דרשת חז"ל ממנה עולה כי יש לצרף את המילים אדומה-תמימה זו לזו, אלא ראו בכל אחת מהן מאפיין שונה של הפרה. כלומר, לפי תפיסת בעלי הטעמים, הפרה צריכה להיות 'אדומה', וגם 'תמימה' דהיינו לכאורה ללא מום, ואת הכפילות המשתמעת מן הפירוש הזה ניתן ליישב כדרך שעשה ראב"ע או לחילופין על פי דרכו של שד"ל (ראו קוגוט בעמ' 122 והערה 16 שם).
יוצא אפוא כי בענייננו חברו בעלי הטעמים לבעלי התרגום, כנגד עמדת התנאים. בעוד שבעלי התרגום ובעלי הטעמים חיברו את המילים 'פרה אדומה' זו לזו, והפרידו בין ביטוי זה לבין המילה 'תמימה', הרי שהתנאים חיברו את המילה 'אדומה' למילה 'תמימה' ולמדו מחיבור זה שעל הפרה להיות 'תמימה באדמימות'(שיטת הספרי זוטא שהובאה לעיל).
לסיכום: הפעם ראינו פסוק מן הפרשה והבחנו בשתי אפשרויות לפרשו. ההתלבטות היתה בין צירוף המילה 'תמימה' אל המילה 'אדומה' שלפניה, או כעומדת לעצמה. הטעמים נוקטים לכאורה כאחת האפשרויות ובמקרה זה נוקטים הטעמים בדרך המתנגדת לדרשת חז"ל. כמובן שלשתי האפשרויות יש מקום, אך בקריאת התורה בציבור יש לקרוא על פי פיסוק הטעמים.
שבת שלום
Edit Post Text
