טיפ שבועי לפרשת מטות

השבת נקרא בתורה את פרשת מטות.  מעניין לציין כי  פרשת מטות נקראת השנה בנפרד מפרשת מסעי שאחריה, שכן זו שנה מעוברת (על ענייני חיבור והפרדת פרשיות, ראו הטיפ השבועי לפרשת שמיני בשנה שעברה, וכן: מ. צפור,  'מנהגי חיבור והפרדה של פרשיות השבוע והשלכותיהם על ימינו", (בתוך) טללי ורדים- עיונים במקרא, בתפילה ובמנהג, גבעת ושינגטון תשע"ז, עמ' 268-259).

בתחילת הפרשה באים דיני הנדרים (ל, ב-יז). בתחילה נקבע העיקרון שאדם הנודר  או הנשבע - חייב לקיים את הנדר או את השבועה ולבצע את  מה שיצא מפיו.  המצוות הנוגעות לנדרים הנמצאות בפרשה זו נוגעות בעיקר, למערכת היחסים  בין איש לאשתו, ובין האב לביתו, בכל הנוגע ליכולת האב או הבעל לבטל נדרי  ביתו או אשתו (ראו פסוק יז). דין התורה מעניק לאבי הבת ולבעל, את האפשרות לבטל נדר שנדרה הבת או האישה, בתנאים מסויימים.   

התורה מדגישה את הדין לפיו אם האב או הבעל  לא ביטל את הנדר מיד, 'ביום שמעו'- הנדר או השבועה הינם בעלי תוקף מחייב ועל האישה או הבת לקיים אותו (בפסוקים העוסקים בדין זה נעסוק להלן).

מבחינה הלכתית, ראוי לציין כי קיים הבדל בין המונח נדר לבין המונח  שבועה. הנדר הוא חובה המתייחסת לחפץ ספציפי בעוד שהשבועה  מתייחסת אל וחלה על האדם הנשבע. כך למשל,  אדם שהתחייב בלשון: הרי זו עולה- זה  נדר( כי הוא מתחייב להביא בהמה ספציפית שלפניו). לעומת זאת, אדם המתחייב בלשון:  "הרי עלי עולה"- זו לשון שבועה שכן הוא מחייב את עצמו להביא קורבן(ואינו מייחס את ההתחייבות לבהמה ספציפית שלפניוׁ ׁ(ראו: רמב"ם הלכות נדרים פרק א: הלכות שבועות ב, א-ט: ראו סיכום בפירוש"דעת מקרא" לפסוק ג).

על כל פנים, הדין  הכללי שמובא בפסוק ג נותן מקום לשתי האפשרויות- אדם יכול לקבל על עצמו איסורים בכל אחת משתי הדרכים: נדר או שבועה.

והנה, בשלושה פסוקים ב"פרשת הנדרים" שבפרשתנו,  מופיע ניסוח דומה המבטא את הדין, לפיו לנדר או לשבועה יש תוקף מחייב, בהעדר הפרת הבעל או האב את הנדר או השבועה 'ביום שמעו'. כך, בפסוק ה(העוסק בזכות  האב להפר נדרי ביתו)נאמר: "וקמו כל-נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום".

בפסוק ח (העוסק בזכות הבעל להפר נדרי אשתו)נאמר: "וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו".

ובפסוק יב (העוסק בזכות הבעל להפר נדרי אשתו) נכתב: "וקמו כל-נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום".

והנה, לאור העובדה  לפיה  מדובר בניסוח כמעט זהה בשלושת הפסוקים, היינו מצפים שגם טעמי המקרא בשלושת הפסוקים הללו יהיו זהים(למען הדיוק נציין כי  מדובר בצלע ב בלבד בשלושת הפסוקים).

ואולם, ישנו שוני בולט בין  פיסוק הטעמים שבפסוק ח, לבין פיסוק הטעמים שבשני הפסוקים האחרים(פסוקים: ה, יב. להלן בטיפ זה- 'שני הפסוקים') בעוד שבשני הפסוקים, המילה  המוקפת כל-נדריה מוטעמת בזקף, הרי שבפסוק ח המילה נדריה  מוטעמת בטעם רביע. אכן, בשני הפסוקים גם הניסוח הוא זהה, אך קיים שוני בניסוח שבפסוק ח, שבו יש מילה אחת – נדריה- לעומת שני הפסוקים האחרים, שם נאמר 'וקמו כל-נדריה'.

נדגיש כי השינוי בטעמים אינו דבר של "מה בכך", שכן הזקף הינו מפסיק העולה בכח פיסוקו על הטיפחא שאחריו בעוד שהרביע קטן בכח פיסוקו מן הטיפחא שאחריו(ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ו, עמ' 174-172).

להבדל זה שבין פסוק ח לבין שני הפסוקים האחרים, ניתן סימן: " דחסר כל- רביע. דנסיב כל- זקף"(ראו  פירוש מענה לשון לפסוק יב, בתוך תיקון סופרים סימנים, ירושלים תשע"ג). יוער כי  בהערות המסורה לפסוקים נשוא עיוננו לא מצאנו סימן זה, אבל הסימן בהחלט משקף את ההבדל שבין פיסוק הטעמים של פסוק ח לבין פיסוק הטעמים בשני הפסוקים האחרים.

האם שינוי זה בניסוח מצדיק את השינוי בטעמים?

שד"ל(שמואל דוד לוצטאו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק ח מציין: "וקמו נדריה – ראוי להיות בזקף וכן הוא בחומש יוסטניאן". לדעת שד"ל, השינוי בניסוח שבין שני הפסוקים לבין הפסוק האחד,  אינו מהווה סיבה המצדיקה את השוני בטעמים. לטעמו, בפסוק ח יש להמיר את הרביע בזקף (ושד"ל אף מצא נוסח כזה ב'חומש יוסטיניאן'-  מרקו אנטוניו יוסטיניאן היה בעל בית דפוס עברי בוונציה במאות ה-  16-15).

מבחינה פרשנית, נראה לומר שאם המילה נדריה, מוטעמת בזקף, משמעות הדבר היא שפיסוק הטעמים מבחין למעשה בין נדר לבין איסר- כך בשני הפסוקים: "וקמו נדריה - וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום".

לעומת זאת, בניסוח שבפסוק ח בו מוטעמת המילה נדריה ברביע, נמצא כי המילה יקמו, שהיא המילה האחרונה בפסוק, מתייחסת הן לנדרים והן לאיסורים וכך יש לקרוא את פסוק ח: 'וקמו נדריה וכל איסר אשר אסרה על-נפשה- יקומו (הטיפחא שבמילה המוקפת  על-נפשה הוא המפסיק הגדול בצלע זו). נמצא אפוא, לפי פיסוק הטעמים שלפנינו, כי יש לכאורה כפילות בשימוש בשורש קו"ם בפסוק ח, שכן הצלע פותחת ב"וקמו נדריה" ומסיימת במילה יקמו, המתייחסת לכאורה, לפי פיסוק הטעמים, הן לנדר והן לאיסר.

שמא  ניתן להציע  כי הכפילות המוקשה בשורש קו"ם מסבירה את  פיסוק הטעמים השונה בחומש יוסטיניאן, שלפיו, הזקף מחליף את הרביע, ומשמעות הדבר היא, שוב - הפרדה ברורה בין הנדרים לבין האיסרים, כפי שאנו מוצאים בשני הפסוקים האחרים.

לסיכום: הפעם  עסקנו  בשלושה פסוקים בפרשתנו שיש בהם ניסוח דומה. ראינו שבשנים משלושת הפסוקים- הנוסח הוא זהה וכן הטעמים. בפסוק השלישי, פסוק ח, יש שוני בניסוח וגם שוני בטעמים. לא מצאנו טעם ענייני לשינוי מלבד העדר המילה 'כל' בפסוק. ראינו שקיים דפוס שבו הטעמים בשלושת הפסוקים זהים, אולם, למיטב ידיעתי, אין אנו נוהגים על פי הנוסח שבדפוס זה בקריאה הלכה למעשה.

שבת שלום

Edit Post Text