טיפ שבועי לפרשת מסעי
השבת נקרא בתורה את פרשת מסעי, הפרשה המסיימת את ספר במדבר.
אחד הנושאים המוזכרים בפרשה הוא תיאור גבולותיה של ארץ כנען, הארץ שאליה אמורים בני ישראל להיכנס (לד, א-טו).
נתמקד הפעם באחד הפסוקים שבפרשתנו, ובפרט בהערת הפרשן ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא: פרשן מקרא, מדקדק ומשורר, שחי בספרד במאות ה 12-11 לספירה) שמצא קשר בין משמעות אחת המילים שבפסוק לבין הטעם שבו היא מוטעמת.
באחד הפסוקים המתארים את הגבול המזרחי של ארץ כנען , נאמר: " וירד הגבל משפם הרבלה מקדם לעין. וירד הגבל ומחה על כתף ים כנרת קדמה" (פסוק יא).
הפסוק מתחלק באתנח במילה לעין. נראה כי טעם החלוקה הוא בין שתי פעולות 'וירד' המופיעות בפסוק. יש הסבורים כי השימוש בפועל 'וירד' בפסוקנו נובע מכך שהתורה מתארת את הגבול המזרחי מן הצפון כלפי דרום (ראו דברי רש"י לפסוק יא בדיבור המתחיל 'וירד הגבול'. יצויין עם זאת, כי פרופסור גרשון גליל מסתפק ומתלבט בפירוש צלע ב מבחינה גאוגרפית, האם מדובר בתיאור הגבול היורד אל הכנרת מצד צפון או מצד מזרח. ראו: ג. גליל, " גבולות ארץ כנען" (בתוך) עולם התנ"ך- במדבר, תל אביב תשס"ג, עמ' 200-196).
נתמקד בצלע ב של הפסוק: "וירד הגבל ומחה על כתף ים כנרת קדמה". צלע זו מתחלקת במילה המוקפת 'ים כנרת' המוטעמת בטיפחא.
צלע ב מעוררת(מעבר לשאלה הגאוגרפית) גם שאלה פרשנית- מה פירושה של המילה 'ומחה' בפסוקנו?
בפירוש ראב"ע לפסוקנו מצאנו הערה מעניינת העוסקת בפירוש המילה 'ומחה' בפסוקנו וגם בטעמי המקרא, ואלה דבריו: "ומחה- כאשר אמרו קדמונינו: 'תבירתא', וכמוהו ''ימחאו כף"(נוסח דברי ראב"ע מובא כאן על פי מקראות גדולות מהדורת "הכתר').
ראב"ע מתייחס כאן לשני עניינים: האחד- פירוש המילה 'ומחה' השני – הטעם תביר שבמילה 'ומחה'.
אשר לפירוש המילה 'ומחה'- מילה זו יכולה להתפרש בשני אופנים. האחד- לגעת (בפעולת מחיאת הכף - שתי כפות הידיים נוגעות זו בזו). השני- להכות (ראו הפירוש לפסוקנו בסדרת עולם התנ"ך- במדבר, תל אביב תשס"ג. ראו גם בפירוש דעת מקרא לפסוקנו). ראב"ע מביא בשם 'קדמונים' כי פירוש המילה 'ומחה' בפסוקנו הוא- נגיעה וחיבור, ומביא שימוש בלשון דומה במשמעות זו של המילה 'ומחה' מפסוק בתהלים: "נהרות ימחאו כף"(צח, ח).
והנה, ראב"ע מצא לנכון להזכיר כי המילה 'ומחה' בפסוקנו מוטעמת בתביר ובעניין זה מן הראוי לשאול מה ראה ראב"ע להזכיר עניין זה? מה מיוחד בעובדה שהמילה ומחה בפסוקנו מוטעמת בתביר?
נענה על שאלה זו מתוך עיון בפירושו של ר' שלמה זלמן נטר על פירושו של ראב"ע לתורה(חי בין השנים 1879-1801. יליד הונגריה שעלה לירושלים. הרבה לעסוק בדקדוק ובמסורה והשתתף בהדפסת מהדורה חדשה של התורה בווינה בשנת תרי"ט 1859. המידע לקוח מן האתר של הספריה הלאומית במרשתת. הפירוש מובא במהדורת מקראות גדולות, הוצאת אשכול, ירושלים תשל"ו).
לדעתו, העניין נוגע להערת מסורה לפסוק בספר במדבר ה, כג וזו לשון הפסוק שם: "וכתב את האלת האלה הכהן בספר. ומחה אל מי המרים". הפסוק עוסק בתהליך שעוברת האישה, שהתעורר חשד שזינתה תחת בעלה והבעל מביאה אל הכהן, לאחר שהיו עדים על פעילות מחשידה ומקדימה של האישה עם גבר זר('קינוי' ו'סתירה' בלשון חז"ל. ראו פירוש רש"י לבמדבר ה, יג בדיבור המתחיל 'ונסתרה' וכן פירוש רש"י לפסוק יד שם, בדיבור המתחיל 'רוח קנאה וקנא'), אך אין ראיה על קיום מגע מיני עימו.
מדובר בפעולה יוצאת דופן שבה הכהן כותב נוסח של שבועה בשם ה' שבו הוא משביע את האישה על כך שלא זנתה תחת בעלה(ה, יט-כד), ואת הנוסח הכתוב הזה, שהאישה נשבעת בו בשם ה', מכניס הכהן לתוך מים במטרה למחוק אותו, זאת למרות שמדובר בטקסט קדוש המכיל בתוכו את שם ה' (ראו פסוק כג שם)!!! ועל מעשה יוצא דופן זה נאמר בתורה "ומחה אל מי המרים"(וראו דברי חז"ל, בבלי חולין קמא, א: "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים").
והנה, על פסוק זה הערת המסורה מציינת: "ומחה – ד', כלומר: המילה ומחה מופיעה 4 פעמים בתנ"ך (ואלה המקומות: במדבר ה, כג: במדבר לד, יא(פרשתנו): דברים כט, יט: ישעיה כה, ח).
והנה בפסוקנו, בפרשת מסעי, המילה 'ומחה' מוטעמת בטעם תביר, ובאף אחד מן המקומות האחרים, המילה 'ומחה' איננה מוטעמת בטעם תביר(במדבר ה כג- טיפחא. דברים כט, יט-מהפך. ישעיה כה, ח- קדמא).
וישאל השואל: ומה בכך? מה רבותא בכך שדווקא בפסוקנו המילה 'ומחה' מוטעמת בתביר? ונראה כי הדבר קשור לפירוש המילה 'ומחה'. מילה זו באה כאמור בשתי משמעויות: האחת- לשון מחיקה(כמו בפרשת הסוטה למשל). והמשמעות השניה היא לשון חיבור(כמו בפרשתנו- הגבול נושק לכתף ים כנרת).
שימוש בשורש מח"א במשמעות חיבור מצוי במקרא בכמה מקומות וכבר הזכרנו את הפסוק בתהלים צח, ח בהקשר לכך ויש פסוק נוסף בישעיה נה, יב: "וכל עצי השדה ימחאו כף"- גם שם פירוש המילה ימחאו הוא נגיעה וחיבור (ראו גם בפירוש מענה לשון לפסוקנו, בתוך: תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג).
והנה, גם פירוש המילה תביר, הוא לשון חיבור, כמו המונח העברי 'שובר' (האות ש בעברית מתחלפת באות ת בשפה הארמית) ובהקשר לכך מפנה ראב"ע לסוגיה התלמודית במסכת כתובות שבתלמוד הבבלי (נו, א) העוסקת ב"שובר כתובה", שזהו החלק הצמוד לכתובת האישה (שהוא שטר המבטא את ההסכם הממוני של הבעל ואשתו עם נישואיהם. יצוין כי בשפה העברית בת זמננו פירוש המילה שובר(האות ב צרויה!!!) הוא: "אישור בכתב על קבלת כסף או חפץ או תמורתם". ראו: מילון אבן שושן לתלמידי בית הספר, מחודש ומעודכן לשנות האלפיים, תשס"ה).
והנה מצינו שימוש באות ת במקום באות ש גם בשפה העברית, כך למשל במשנה:"ר' מאיר אומר כל שיש לו תוברות - יש לו אחורים ותוך..."(כלים כה, א). המשנה שם עוסקת בהלכות טומאה וטהרה בכלים, ובשאלה האם כלי שנטמא החלק הפנימי שלו- נטמא עקב כך גם חלקו החיצוני.
בהקשר לכך מובאת דעת התנא ר' מאיר הסובר כי אם יש לכלי המדובר תוברות - כלומר לולאות תפורות מבחוץ שנועדו לחבר לכלי איזו שהיא חגורה וכד'(ראו פירושו של ר' פנחס קהתי למשנה זו) - יש לאותו כלי אחוריים ותוך, והיות וניתן להבחין בין חלקו הפנימי לבין חלקו החיצוני של הכלי - אין להשוות ביניהם ולטמא את האחד אם נטמא השני.
נראה אפוא כי ראב"ע קושר בין משמעות המילה 'ומחה' בפסוקנו(לשון חיבור, כאמור), לבין הטעם שבו היא מוטעמת – התביר. כאמור, התביר הוא לשון שובר(ובארמית "תבר") שמשמעות מילה זו אף היא לשון חיבור. כהוכחה לכך מפנה ראב"ע כאמור לסוגיה התלמודית במסכת כתובות העוסקת בכתובה ובשובר של הכתובה. כאמור, אף בשפה העברית מצאנו את המילה תוברות. כך מחבר ראב"ע בין הטעם תביר, לבין משמעות המילה 'ומחה' בפסוקנו.
לסיכום: הפעם עסקנו בהערה מעניינת של ראב"ע על פסוק בפרשתנו, שעולה ממנה קשר בין משמעותה של מילה בפסוק, לבין הטעם שבה היא מוטעמת. כדי להבין את ההערה נזקקנו להערת מסורה בפסוק אחר, אשר תרמה לבירור משמעה של המילה 'מחה' בפסוקנו, ולהבנת המכנה המשותף בין משמעות מילה זו לבין הטעם תביר שבו היא מוטעמת.
שבת שלום
