טיפ שבועי לפרשת ואתחנן
השבת נקרא בתורה בפרשת ואתחנן. שבת זו היא תחילתה של תקופה בת שבע שבתות, שמתשעה באב ועד ראש השנה, הקרויות "שבע דנחמתא", שבהן קוראים הפטרות מתוך נבואות נחמה שבספר ישעיה. שבתות אלה מתאפיינות בכך שההפטרות שנקראות בהן אינן קשורות באופן ישיר לפרשת השבוע, אלא הן קשורות לתקופת השנה, שהיא תקופה של נחמה אחרי ימי "בין המצרים" (ראו: ארבעה טורים, חלק אורח חיים, סימן תכח: הרב י. שביב, "שבע דנחמתא", פורסם באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון, במרשתת. על הפטרות אלו ועל הפטרות בכלל ראו גם : ח. מאק, "מבוא" (בתוך) א. אלדר(עורך), מפטירין בנביא, עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ'22-11 ובפרט בעמ' 14 ובהערה 2) .
נקדיש הפעם את הטיפ השבועי להפטרה הנקראת בשבת פרשת ואתחנן, מתוך ספר ישעיה מ. ההפטרה פותחת בפסוק: "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (ישעיה מ, א) ועל שום המילה הראשונה של הפסוק, נקראת השבת בשם "שבת נחמו". גם השבת שעברה, בה קראנו את פרשת דברים, נקראת שבת חזון על שום המילה הראשונה בהפטרת השבת (מתוך ישעיה א, א).
בהפטרת השבוע אנו קוראים בין היתר את הפסוק: "מי תכן את רוח ה'. ואיש עצתו יודיענו"(ישעיה מ, יג) הפסוק מתחלק באתנח במילה ה'. המיוחד בפסוק זה הוא שכל אחת משתי הצלעות שלו דורשת הסבר, ובכל אחת מהן, בעלי הטעמים נוקטים לכאורה עמדה במחלוקת בין שתי אפשרויות פרשניות.
נפתח בעיון בצלע א:"מי תכן את רוח ה'". האם יש כאן שאלה ותשובה, בנוסח: מי תכן את (ה) רוח?- ה'! או שמא יש לקרוא את הפסוק: "מי תכן- את רוח ה"?
מבחינת פיסוק הטעמים- המילה המוקפת את-רוח מוטעמת בטיפחא, שהוא טעם מפסיק. הווה אומר, יש לקרוא את הצלע כך:"מי תכן את רוח- ה". פרופ' שמחה קוגוט קובע כי "גם מטעמי המקרא שבפסוק זה משתקף פירוש דרשני, שמקורו בגישה תאולוגית המבקשת להרחיק דעות פסולות" (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ' 81).
בעלי הטעמים אמצו אפוא את הפירוש הראשון שהיצענו, ודחו את השני. לדעת פרופ' קוגוט נובע הדבר מהחשש שהשאלה לא תיתפס כשאלה רטורית, אלא כמתן לגיטימציה לאפשרות שמישהו אחר(ולא ה') הוא זה אשר "תכן" את הרוח.
בדרך פרשנית זו הלך בעל התרגום הארמי (תרגום יונתן), ובעקבותיו רש"י בפירושו לפסוק האמור, ואלו דברי רש"י: "מי תיכן את רוח הקודש בפי הנביאים? ה' תיכנו, וכדיי הם להאמין"(ראו דיון בפירוש זה אצל קוגוט, בעמ' 82).
ואולם ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא. (פרשן מקרא, מדקדק ומשורר, שחי בספרד במאות ה 12-11 לספירה) בפירושו לפסוק יוצא כנגד הפירוש האמור, ואלה דבריו:"מי - אמר הגאון...(כוונתו לר' סעדיה גאון נ.ו).. כי 'ה'- תשובה, כאילו אמר: מי תיכן הרוח? והתשובה 'השם'. ולפי דעתי שזה איננו נכון, בעבור שהכתוב הוא 'את רוח..." וכן פירושו 'מי תכן רוח ה'?, וסמך הרוח אליו, כמו: 'ורוח אלהים מרחפת(בראשית א, ב)".
ראב"ע דוחה את פירושו של רש"י מחמת סיבה לשונית: "בעבור שהכתוב הוא את רוח". פרופסור קוגוט מבאר כי בנימוק זה משולבות למעשה שתי עובדות תחביריות. האחת- המילה את באה לפני המילה רוח. משמעות הדבר היא שהמילה רוח היא מיודעת(כאילו היה כתוב: 'הרוח'). השניה - המילה רוח היא צורת נסמך,שכן קדמה לה המילה 'את', והסומך של המילה רוח הינו המילה ה'. נמצא כי השיקול הלשוני במקרה זה גבר על השיקול התיאולוגי, שעמד ככל הנראה בבסיס הפירוש של תרגום יונתן ושל רש"י(ורס"ג. ראו קוגוט, עמ' 214).
בדרכו של ראב"ע הילך גם רד"'ק(ר' דוד קמחי. מגדולי פרשני המקרא והמדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "מי תכן את רוח ה- כשעשה כל זה, מי תכן רוחו? כמו 'ונפשו אותה ויעש (איוב כג, יג). אין מלאך, וכל שכן אדם, שיתכן רוחו ושיודיעהו עצתו כשעשה העולם, ואמר לו: כן תעשה. וכן אמר 'נוטה שמים לבדו'(איוב ט, ח) ו'מי' שזכר, עומד במקום שנים, כאלו אמר: ומי איש עצתו יודיענו...".
רד"ק' משווה בדבריו בין פסוקנו לבין שני פסוקים מספר איוב. פרופ' קוגוט בספרו(עמ' 236- 237) מבאר כי מטרת ההשוואה היא להציג את השאלה שבפסוקנו כשאלה רטורית. ההשוואה לשני הפסוקים האלה בדברי רד"ק, נועדה, לדעת פרופ' קוגוט, להצביע על כך שאין תוכן השאלה הרטורית שבפסוק שונה מתוכן אותם שני פסוקים בספר איוב. ממילא, אין כל פגם בפסוקנו מבחינה תאולוגית, וממילא אין מקום לפיסוק המאולץ שכפו עליו בעלי הטעמים וההולכים בשיטתם.
ראינו אפוא ביחס לצלע א שני מחנות של פרשנים: בעלי הטעמים, תרגום יונתן ורש"י מצד אחד, וראב"ע ורד"ק- מצד שני.
נעבור עתה לעיון בצלע ב של הפסוק: "ואיש עצתו יודענו"- המילה עצתו מוטעמת בטיפחא שהוא טעם מפסיק, ולפי זה יש לפרש את צלע זו כאומרת – והאיש אשר יקיים את עצת ה' – יודיענו.
נראה לכאורה כי באופן זה מפורש הפסוק גם בתרגום יונתן, המתרגם "וצדיקיא עבדי מימריה פתגמי רעותיה הודעינון",כלומר: האיש המקיים את עצת ה- ה' יודיענו(את רצונו). כך מקבילה צלע ב של הפסוק לצלע א שלו, המתורגמת כזכור כשאלה רטורית האומרת: מי תכן את רוח( הנביאים)? הלא ה?, ובדרך זו גם פירשו את הפסוק לכאורה בעלי הטעמים, כאמור לעיל.
ואכן, פרופ' קוגוט בספרו(עמ' 81) מפרש בדרך זו את הפסוק על פי הטעמים ועל פי תרגום יונתן, הוא מסתמך בין הייתר בדבריו על דבריו של הרב מרדכי ברויאר בעניין פסוקנו(מ. ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, ירושלים תשי"ח, עמ' 373).
אלא שהרב מרדכי ברויאר עצמו, חזר בו מפרשנות זו, וחשוב לציין זאת בשל הנימוק לשינוי העמדה, ואלה דבריו:"אולם עתה נראה לי שפירוש זה הוא טעות, שהרי המשפט השני(כוונתו לצלע ב של הפסוק נ. ו) הוטעם כך רק בכתב יד לנינגרד... ואילו כתבי היד הטובים- הכתר, כתב יד קאהיר וכתב יד ששון 1053- הטעימו את המשפט השני בדרך אחרת: ואיש- עצתו יודענו"(המילה ואיש מוטעמת בטיפחא נ.ו). טעמים אלה לא ייתכנו כלל לפי תרגום יונתן, והם מתאימים רק לפשוטו של המקרא: ומי האיש אשר יודיע לה' את עצתו...." (מ. ברויאר, "מקראות שאין להם הכרע", לשוננו כתב עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה, אדר ב התשנ"ד-התשנ"ה, עמ' 199-189(להלן: ברויאר), וראו בפרט עמ'195-194 שם)(נעמוד בקצרה על כתבי היד המוזכרים בציטוט זה: כתב יד לנינגרד-כתב היד הקדום ביותר של התנ""ך, אשר נכתב בקהיר בשנת 1008. שמו ניתן לו מאחר שהוא שמור בספריה הלאומית הרוסית בסנט פטרסבורג, היא לנינגרד. הכתר- כתר ארם צובא- כתב יד של המקרא שנכתב בטבריה במאה העשירית לספירה. כתב היד נדד בקהילות שונות והגיע בסופו של דבר לעיר חאלב שבסוריה, היא "ארם צובה" (ומכאן שמו) ושם נעלם בפרעות 1947. כתב יד קהיר- כתב יד עתיק של הנביאים שהשתמר בבית כנסת קראי בשכונת עבאסיה במזרח קהיר, שנראה לכאורה כי הוגה על ידי משה בן אשר, שהוא אביו של אהרן בן אשר. כתב יד ששון- כתב יד קדום מאוד של התורה שנרכש על ידי האספן דוד סלימאן ששון בדמשק, ומכאן שמו. על כל כתבי היד הללו ראו בערכים שלהם באנציקלופדיה ויקיפדיה ובמקורות אליהם הם מפנים).
לאור הבנה מחודשת זו את צלע ב של הפסוק, ולאור עקרון התקבולת, הרי שגם הבנתנו את צלע א אמורה להשתנות, ופירושה יהא אפוא: מי תכן- את רוח ה', כלומר: מי האיש אשר תיכן את רוח ה'?
אולם יש להקשות על הבנה זו, שכן סוף סוף פיסוק הטעמים של צלע א אינו עולה בקנה אחת עם הבנה כזו של הפסוק(אמרנו לעיל, כי פיסוק הטעמים של צלע א שאינו שנוי במחלוקת מתאים לשיטת תרגום יונתן ורש"י)? על כך משיב ברויאר שפיסוק הטעמים הלך בדרך זו, "מסיבות שעודן טעונות הסבר- התלויות כנראה בכבוד ה'"(ברויאר , עמ' 195).
המחלוקת בין כתבי היד בדבר טעמי המקרא לצלע ב מאירה באור חדש את פירושו של רד"ק לצלע ב של פסוקנו("ומי' שזכר, עומד במקום שנים, כאלו אמר 'ומי איש עצתו יודיענו"). אמרנו לעיל כי רד"ק מפרש את צלע א בניגוד לפיסוק הטעמים. פרופ' קוגוט בספרו (עמ' 237) קובע כי גם את צלע ב מפרש רד"ק בניגוד לפיסוק הטעמים שכן לטענתו רד"ק מפרש את המילה עצתו כמשלים של המילה יודיענו. נמצא כי לפי דרכו של רד"ק, יש לקרוא את צלע ב כך: "ואיש- עצתו יודיענו".
קריאה כזו של צלע ב אכן מנוגדת לפיסוק הטעמים שלפנינו. ואולם כפי שראינו, כך בדיוק מורים הטעמים בכמה מכתבי היד החשובים של המקרא. מכאן שלא ניתן לקבוע בפסקנות כי רד"ק פירש את צלע ב בהתאם לטעמים אם לאו, כל עוד לא נדע איזה פיסוק טעמים עמד לפניו.
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך ההפטרה. אגב הדיון בו הבחנו בשתי תופעות ראויות לציון. האחת שכיחה והאחרת נדירה: האחת- מחלוקת בין פרשנים בפירוש הפסוק, וניסיון להתחקות אחר הפירוש העולה מפיסוק הטעמים ועל מניעיו. בהקשר לכך ראוי לשוב ולציין את מידת הזהירות שיש לנקוט בבואנו להכריע בפסקנות כי "דעת בעלי הטעמים היא כפירוש פלוני" וכיו"ב.
השניה- המחלוקת בין כתבי היד של המקרא בנוגע לפיסוק הטעמים של צלע ב של הפסוק, משפיעה לא רק על פירוש צלע ב של הפסוק, אלא( בהתאמה) גם על פירושה של צלע א, ובכך מקשה על הניסיון(הטבעי כשלעצמו) להתאים בין פירושים שונים לבין פיסוק הטעמים.
טו באב שמח ושבת שלום
Edit Post Text
