טיפ שבועי לפרשת ראה

השבת נקרא בתורה את פרשת ראה. השבת יחול גם היום הראשון של ראש חודש אלול ולכן נקרא בתורה גם את הקריאה המיוחדת לראש חודש שחל בשבת (במדבר  כח, ט-טו).

נעסוק הפעם בפסוק מתוך הפרשה, בפירושו של רש"י לפסוק זה ולביאור של שד"ל את פירוש רש"י, והכל בזיקה לפיסוק הטעמים של הפסוק.  

אחת המצוות המוזכרות בפרשת ראה הינה המצווה הידועה בכינוי  "שמיטת כספים". תוכן המצווה הוא ביטול החובות הנוצרים מהלוואות, שמועד פרעונן טרם בא, במועד קבוע, שהוא "מקץ שבע שנים" (דברים טו, א. על פירוש המילה מקץ בפסוק ראו פירושיהם של ראב"ע ושל רמב"ן לפסוק. על הסדר כלכלי זה  ועל השתלשלות ההלכה הנוגעת לו, ראו בערכים המתאימים באתר דעת ובאתר ויקיפדיה במרשתת, וכן: מ. אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשל"ח, עמ' 420-418 וכן בעמודים המקבילים במהדורות המאוחרות יותר של ספר זה).

הציווי על על מצווה זו נפתח בהוראה כללית: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה". זהו ציווי כללי, שפרטיו יבואו בהמשך הדברים. מבחינת פיסוק הטעמים, זה פסוק ללא אתנח (על פסוקים כאלו ראו: ל. הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בטעמי כ"א ספרים"(בתוך)  ר. כשר ומ. ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו, מנחת זיכרון ליהודה קומולוש ז"ל, רמת גן תשס"ג, עמ' 63-47).

 בפסוק הבא מובא פירוט, מהי  אותה שמיטה שמדובר בה:"וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'"(טו, ב).

הפסוק מתחלק באתנח במילה ברעהו. נראה כי פשר החלוקה של הפסוק הוא: צלע א היא פתיחה וציון תחולת  הציווי- קרי, למי הוא מיועד, על מי הוא חל. צלע ב היא החלק האופרטיבי של הציווי ונימוקו(נראה שלא ניתן היה להציב את האתנח במילה המוקפת ואת-אחיו, שכן הנימוק שבא לאחר מכן: 'כי קרא שמיטה לה', אינו מתייחס לפתיחה של הפסוק:'וזה דבר השמיטה').

נתמקד בצלע א של הפסוק: הצלע מתחלקת חלוקה עיקרית בטעם סגול שבמילה השמיטה(הרחבה בענייני הטעם סגול חורגת מעניינו של טיפ זה. ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא חלק ו, תל אביב תשכ"ט, עמ'414-411 : ר.  שושני, "לתולדות הטעם סגול", לשוננו סט א-ב(תשס"ז), עמ' 114-87).

  החלק של צלע א, מלאחר המילה 'השמיטה' ועד לסוף הצלע, מתחלק בטעם זקף שבמילה ידו. כלומר, על פי פיסוק הטעמים יש לקרוא את צלע א כך: "שמוט, כל בעל משה ידו - אשר ישה ברעהו".

נעיין עתה בדברי רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק:"שמוט כל בעל משה ידו - שמוט את ידו של כל בעל משה". כלומר, לפי פירוש רש"י, יש לפרש חלק זה של הפסוק כך: כל 'בעל משה'  (נושה או במינוח המקובל בדברי חז"ל: "בעל חוב")  אשר ישה ברעהו- ישמוט ידו.

 על פי הסבר זה, המצווה היא לשמוט את ידו של כל  בעל חוב או נושה, בזמן שהתורה קבעה שיש לעשות כן, כמפורט בפסוק א.

 שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוקנו מסביר את דברי רש"י הנ"ל ומחווה את דעתו כי  פרשנות רש"י לפסוק  (שגם שד"ל עצמו מסכים לה) עומדת למעשה בניגוד לפיסוק הטעמים, ואלה דבריו: "הנכון כפירש"י, כל בעל משה (אשר ישה ברעהו משאת מאומה) ישמוט ידו. שמוט ידו, כמו תשמט ידך, תניח מלגבות. ....ולפי זה ראוי לקרוא שמ֞וט כל בע֤ל משה֙ יד֔ו.

.נבהיר תחילה את ההבדל בין שתי צורות ההטעמה והקריאה כפי שרואה זאת שד"ל: לפי פיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו, הרביע הוא המפסיק העיקרי  בחלק זה של הפסוק, והמילים 'משה-ידו' הן צורת סמיכות. לעומת זאת, על פי פיסוק הטעמים ששד"ל מציע, יש לקרוא חלק זה של הפסוק כך: "שמוט כל בעל משה- ידו", כלומר,  המילה 'ידו' היא מושא ישיר ופירוש המשפט הוא אפוא:  כל מי שהוא בעל משה- ישמוט את ידו. לפי פיסוק הטעמים ששד"ל מציע, הצירוף הוא: 'בעל-משה'.

בהמשך דבריו, מסביר שד"ל מה הניע את בעלי הטעמים להטעים את הפסוק כצורתו כפי שהיא לפנינו, ואלה דבריו: "ובעלי הנקוד והטעמים עשו גם כן משה סמוך למילת ידו, כמו משא כל יד. ונ"ל שעשו זה מפני מילת שמוט שהוא בבנין הקל, כי שורש שמט ענינו עזיבת הדבר ('תשמטנה ונטשתה' שמות כ"ג י"א, 'ויאמר שמטוה וישמטוה', מ"ב ט' ל"ג), ולפי זה לא ייתכן לומר שמוט ידו, כי לא יוכל אדם לעזוב ידו, כי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, אבל יאמרו תשמט ידך בהפעיל, והכוונה: תצווה לידך שתעזוב את החוב ולא תאחוז ותחזיק בו".

שד"ל תולה את הניקוד ואת פיסוק הטעמים כאן (שד"ל אינו מבחין בין בעלי הניקוד לבין בעלי הטעמים. ראו על עניין זה: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים" (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ'241-191 בעמ' 194, הערה 7. על גישתו  העקרונית של שד"ל למסורת הניקוד והטעמים ראו בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו- ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג,

עמ' 189-185) במילה 'שמוט' שהיא צורת ציווי של  השורש שמ"ט בבניין קל. לכן, לא ניתן לצרף  את המילה שמוט למילה ידו, שהרי היד היא חלק אינטגרלי של הגוף ולא ניתן פשוט 'לשמוט' אותה.

לעומת זאת, כאשר בא השורש שמ"ט בבניין הפעיל, כמו בפסוק ג' (שם נאמר 'תשמט ידך'. האות מ צרויה)- כאן הצירוף הוא אפשרי לדברי שד"ל וטעמו: "תצווה לידך שתעזוב את החוב" אין משמעו של הציווי  לעזוב את היד עצמה, אלא היד  שומטת מעצמה את החוב, שהיא (היד) אוחזת בו.

בסיום דבריו מוצא שד"ל בכל זאת צידוק והיגיון לשימוש בבניין קל  בשורש שמ"ט, כשמדובר על ידו של האדם, ואלו דבריו: " ועם כל זה נ"ל שהיו אומרים שאדם שומט ידו כשהוא משפיל אותה ומרפה אותה, שלא תעשה מלאכתה, והרי הוא כאילו עוזב ידו, וכאילו אין לו עוד יד".

            שד"ל מסביר כאן שכאשר אדם איננו אוכף על מי שלווה ממנו כסף, להחזיר את הכסף, הרי שהוא משול למי שאיננו משתמש בידו כדי לעמוד על זכויותיו ולאוכפן. לכן, מאחר שהיד איננה עושה את מלאכתה(במקרה הזה- אכיפת החוב על החייב) הרי  שכביכול, למלווה אין  יד, כי הוא אינו משתמש בה למטרתה ולייעודה, קרי, לצורך אכיפת החיוב. לכן, למרות הקושי ההגיוני שהעלה שד"ל בתחילת דבריו בשימוש בביטוי 'לשמוט יד'(בבניין קל) הרי ששד"ל, בסופו של דבר, מוצא הסבר הגיוני לשימוש זה, כפי שמסביר רש"י (ראו דיון נרחב  בפיסוק הטעמים של פסוקנו,  וכן בהסבר שיטת תרגום אונקלוס ורש"י ביחס לטעמים בפסוקנו אצל: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 174-171. ראו גם את שיעורו של הרב אלחנן סמט: "שמיטת כספים ושמיטת קרקעות" באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון, במרשתת. בשיעור הנ"ל יש התייחסות גם לפיסוק הטעמים).

לסיכום: עמדנו הפעם על  פסוק בפרשתנו שיש בו מורכבות מבחינת פיסוק הטעמים. התמקדנו בפירוש רש"י לפסוקנו ובהסבר שיטתו על ידי שד"ל. ראינו כי פרשנותו של רש"י היא לכאורה בניגוד לטעמים, והבאנו את הסברו של שד"ל לפירושו של רש"י לפסוק ואת הרציונל שהוא רואה בפרשנותו.

שבת שלום

Edit Post Text