טיפ שבועי לפרשת כי תצא

אקדים ואציין, כי הרעיון לטיפ השבועי שלהלן עלה במוחי בזכות עיון ב "גיליונות נחמה" - פרשת כי תצא  שנת תשכ"ד (נמצא במרשתת באתר daat).

 עוד יצויין כי החלק העוסק בטעמי המקרא ב"גיליונות נחמה" נעשה בשיתוף פעולה של נחמה ליבוביץ ז"ל עם מורי ורבי, מיכאל פרלמן ז"ל.

ועתה נעבור לגופו של עניין:

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, ישנן מצוות רבות, ואחת מהם עוסקת בחובה המוטלת על אדם מישראל לקיים את אשר נדר או נדב (כג, כב-כד).

 התורה מצווה  בפרשתנו:"מוצא שפתיך תשמר ועשית. כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אשר דברת בפיך"(כג, כד). ציווי זה בא כציווי מסכם להוראות שנאמרו בשני הפסוקים הקודמים לפסוק זה. התורה פותחת ואומרת: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. כי דרש ידרשנו ה אלהיך מעמך והיה בך חטא (כג, כב. ניסוח דומה לחלק הראשון של הפסוק נמצא במגילת קהלת ה, ג). הדרישה מן האדם מישראל, אליו ממוענת מצווה זו, היא להזדרז ולקיים את מה שנדר, שאם לא יעשה כן, הדבר ייחשב לו חטא (יישום קונקרטי של הוראה זו מצוי בדברי חז"ל המורים כי אדם הנודר להקריב בהמה, עליו לקיים את נדרו  תוך 3 רגלים ממועד בו נדר את אותו נדר. ראו פירוש רש"י לפסוק זה בשם מדרש ספרי).

 לאחר הוראה זו  נאמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא". פירוש הכתוב הוא  כי אין מצווה לנדור, וממילא אין חטא בעובדה שהאדם אינו נודר. לעומת זאת, יש חטא במי שנודר ואינו משלם או מקיים את נדרו(וראו קהלת שם. ראו פירוש ראב"ע לפסוק כב המפרש את המילה חטא, כעונש. לפי פירוש זה, שיעור הפסוק הוא, שאין מוטל עונש על מי שאיננו נודר כלל).

 לאחר פסוק זה, בא הפסוק נשוא עיוננו, פסוק יד: "מוצא שפתיך תשמר ועשית. כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אשר דברת בפיך" .

 הפסוק מתחלק באתנחתא במילה ועשית. צלע א היא ברורה- יש בה ציווי מוחלט, הציווי  מתמצה במילים "תשמור ועשית"(השימוש בצמד שורשים זה: שמ"ר ו עש"ה, בהטיות שונות, מצוי במקרא בצורות ובהטיות שונות. ראו למשל: דברים  ה, א: יב, א: כד, ח: לא, יב: ישעיה נו, א).

צלע ב פחות ברורה: "כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אשר דברת בפיך". כאן יש מושג חדש- נדבה(ההלכה מבחינה בין נדר לבין נדבה. ראו: רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות יד, ד). צלע ב מתחלקת  בטעם זקף במילה נדבה. מחלוקת צלע ב על פי הטעמים עולה כי המילים "אשר דברת בפיך" מתייחסות הן לנדר והן לנדבה, והתורה מערבת בין שני הלשונות: "כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה".

 והנה הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן מקרא ומקובל. חי בין השנים 1270-1194) בפירוש לפסוק כג, הקובע כאמור כי אין חטא(או עונש, לפי ראב"ע) בהימנעות האדם מלידור, מסביר את הרקע לדינים אלה, וזו לשונו: " .. ואם כן, הרי הנרדים זרוז במצוה וכתיב  'נדרי לה' אשלם נגדה  נא לכל עמו' (תהלים קטז, יד). לפיכך יאמר הכתוב: השמר בנדריך, כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור נדר תבוא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך, לא יהיה בך חטא. אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך...".

 הרמב"ן מסביר כאן את הרציונל של הדין הכתוב כאן. הנדר נועד לזרז את האדם  לקיים  מצווה. קיום מצוות הוא כמובן ערך חשוב וחיובי, אבל , אומרת כאן התורה, כי הזירוז למצוות באמצעות נדר צריך להיעשות בזהירות, שכן במקרה כזה הימנעות מקיום הנדר היא חטא ולעומת זאת, אפילו אם אדם לא יקריב קרבן כל ימיו- לא ייחשב לו הדבר כחטא וכעוון.

לעיל אמרנו כי הפעלים שמירה ועשייה מצויים זה ליד זה בפסוקים רבים, ואכן בפסוק כד הם מצויים זה לצד זה בצלע א של הפסוק -  "תשמר ועשית". מבחינת פיסוק הטעמים, המילה תשמר מוטעמת  במונח, שהוא טעם משרת לאתנח שאחריו, במילה ועשית.

והנה, מדברי הרמב"ן שהבאנו לעיל נראה כי הוא מפריד בין שני הפעלים הסמוכים הללו, שכן הרמב"ן כותב: "...תשמור מוצא שפתיך, כאשר תוציא הדבר מפיך, ועשית אחרי כן כאשר דיברת..."- הרמב"ן  מפריד ומבחין אפוא בין שני שלבים- השמירה- היא בזמן הנדר- כשהאדם משתמש בלשונו כדי לנדור את הנדר. אך העשייה איננה בשעת אמירת הנדר אלא בשעת קיום הנדר והוצאתו לפועל, וכלשון הרמב"ן: "ועשית אחרי כן כאשר דברת...".

 נמצא אפוא כי פירוש הרמב"ן, המפריד בין השמירה לבין העשייה בפסוק, אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, אשר, במקרה זה, הצמיד את שני הפעלים זה לזה.

כאמור לעיל, צמד הפעלים שמ"ר ועש"ה בהטיותיהם השונות מצויות בפסוקים רבים במקרא ובין הייתר כאמור בדברים  כד, ח: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות. ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות". פסוק זה מתחלק באתנח במילה 'ולעשות'(דיון נרחב בפיסוק הטעמים של פסוק זה מצריך  טיפ נפרד). והנה בשתי הצלעות של הפסוק מצויים הפעלים שמירה ועשיה. כך בצלע א: "לשמור מאוד ולעשות"- המוטעמים במרכא טיפחא אתנחתא, וכך גם בצלע ב: "כאשר צויתם תשמרו לעשת", המילים 'תשמרו לעשת' מוטעמות במרכא ובסילוק.

 נמצא אפוא כי בפסוק זה, הפעלים שמ"ר ועש"ה מוצמדים על פי פיסוק  הטעמים כבפסוקנו. מכל מקום נראה כי הרמב"ן כאמור לעיל בחר לפרש את פסוקנו בדרך הנוטה לכאורה מפיסוק הטעמים בכך שהפריד בין שני הפעלים הדביקים, בפרשו את האחד(השמירה) על זמן אמירת הנדר, ואת השני (העשייה)- על זמן הביצוע.   

יוצא אפוא כי  בפסוקנו, פירושו של רמב"ן, את הביטוי, 'תשמור ועשית', אינו עולה בקנה אחד  עם פיסוק הטעמים.

לסיכום: עסקנו הפעם בדיני הנדר המובאים בפרשתנו. התמקדנו בצמד הפעלים:"שמר ו"עשה" המופיע בקשר עם הנדר. ראינו כי טעמי המקרא מחברים בין שני הפעלים. לעומת זאת, ראינו את פירושו של הרמב"ן, ממנו עולה כי השמירה  מתייחסת לזמן אמירת הנדר, בעוד שהעשייה מתייחסת למועד הביצוע. חיווינו את דעתנו כי דרך זו הינה ככל הנראה סטייה של הרמב"ן מפיסוק הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text