טיפ שבועי לפרשת כי תבוא

 השבת נקרא בתורה את פרשת כי תבוא.

נעסוק הפעם בתופעה שכבר עסקנו בה בעבר(טיפ שבועי לפרשת בא) שבה מאמר אחד או משפט אחד מתפרס על פני כמה פסוקים ולפעמים מסתיים באמצע פסוק.

כרקע לעניין זה נזכיר, כי אחד מתפקידי טעמי המקרא הוא לשמש כמערכת מסועפת של סימני פיסוק (ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג, עמ' י- כה).

טעמי המקרא מבחינים בין מפסיקים גדולים וקטנים, תוך קביעת היררכיה ברורה בין המפסיקים. לעומת זאת, מערכת הפיסוק המוכרת לנו כיום מבחינה אומנם בין נקודה לבין פסיק, אך אין בה היררכיה בין הפסיקים, למשל(ראו השוואה בין שתי מערכות הפיסוק אצל: מ. ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת", מהדורה שניה, ירושלים תש"ן, (להלן: ברויאר) עמ' 13-11).

לקוראי הטיפ השבועי דרך קבע כבר ידוע כי דרך הילוכנו ברבים מן הטיפים השבועיים היא, ניתוח הפסוק המדובר בהתאם לטעמי המקרא, ופירושו על פי הטעמים, לעומת פירושים שנתנו לו חז"ל או פרשני המקרא לדורותיהם.

ברבים מן הטיפים השבועיים עד היום גם המלצנו לבעלי הקריאה על טכניקה מעשית הנוגעת לקריאת כמה מהפסוקים שדנו בהם. על כך כותב פרלמן: "האמצעי החשוב ביותר היא הנשימה" (שם, עמ' כה) ובהמשך דבריו הוא ממליץ לבעל הקורא לנשום בין פסוק לפסוק, וכן במקום האתנח (ככול שישנו) ובמקום ההפסק הגדול ביותר בכל צלע וצלע.

חלוקת התורה לפסוקים, היא חלוקה קדומה ביותר. מאמר חז"ל חשוב בהקשר זה הינו המאמר המובא בתלמוד הבבלי: "אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב: 'ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש. ושום שכל ויבינו במקרא'(נחמיה ח, ח) ... ושם שכל -  אלו הפסוקים..." (נדרים, לז, ב. ראו דברי רש"י  שם בדיבור המתחיל 'אלו הפסוקים': " עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק...").

כלל ידוע  בפיסוק הטעמים הוא, כי כל פסוק מתחלק לשני חלקים. בדרך כלל טעם האתנח הוא זה שמחלק את הפסוק לשנים. בטיפים השבועיים, אנו עומדים לעיתים על טעם חלוקת כל פסוק באתנח, דווקא במקום בו נקבע ולא במקום אחר.

 בהקשר לכך נזכיר כי לעיתים, התורה מספרת לנו על דברי מאן דהוא, ודבריו משתרעים על פני יותר מפסוק אחד(למשל: דברי משה  ואהרן בשמות י, ג-ו). לעיתים אנו נתקלים  ברשימת שמות המשתרעת  על יותר מפסוק אחד(למשל: שמות א, ב-ד). 

מקרה מורכב יותר הוא מקרה בו, הרשימה או המאמר הארוך מסתיים בנקודת האתנח בפסוק, (גם אם המאמר עצמו או הרשימה מתפרסת על פני כמה פסוקים), ולא בסוף הפסוק. במקרים אלה, צלע ב של הפסוק עוסקת בעניין אחר.

  נביא לכך דוגמה מפרשתנו.

פרשתנו פותחת במצווה הבאת הביכורים: "ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא. והלכת אל המקום אשר יבחר ה אלהיך לשכן שמו שם"(כז, ב). הביכורים הם הפרי הראשון שהגיע לידי הבשלה(ראו משנה ביכורים ג, א). התורה מצווה את היחיד  מישראל להביא את  הביכורים שלו ל"מקום אשר יבחר ה'". בבואו לאותו מקום, מצווה מביא הביכורים להצהיר בפני הכהן: "הגדתי היום לה' ...."(כו, ג). לאחר הצהרה זו, לוקח הכהן את סל הביכורים מידו של מביא הביכורים ומניח אותו לפני ה'(פסוק ד). או אז פותח מביא הביכורים במונולוג ארוך: "וענית ואמרת... ארמי אבד אבי וירד מצרימה..."(פסוקים ה- י) מונולוג זה נקרא מקרא ביכורים או פרשת הביכורים (ראו משנה ביכורים ג, ג).

 המונולוג מתחיל כאמור בפסוק  ה':  "וענית ואמרת " וממשיך עד פסוק י', שם נאמר: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. והנחתו לפני ה אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך".

 נתבונן עתה בפסוק הפותח את המונולוג ובפסוק המסיים אותו.

 פסוק הפתיחה, פסוק ה: "וענית ואמרת..." הפסוק מתחלק באתנחתא במילה מעט. בצלע א יש פתיחה ("וענית ואמרת...",  והתחלת תוכן  דבריו של מביא הביכורים("ארמי אבד אבי..."). צלע ב הינה המשך דבריו של מביא הביכורים (לשאלת פרשנות צלע א ולשאלה האם נושא המשפט מתחלף, באמצע המשפט בפסוק זה ראו דברי רש"י ולעומתו דברי ראב"ע בפירושם לפסוק).

 בפסוק זה אנו רואים סוג של משפט אמירה. הפסוק איננו מתחלק  בסוף הפתיחה אלא באמצע המאמר. מבחינה מספרית, רוב פסוקי האמירה מתחלקים חלוקה עיקרית באמצע תוכן המאמר ולא בין הפתיחה של המאמר לבין תוכנו.

 נעבר עתה לסוף "מקרא ביכורים", לפסוק י': "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך".

הפסוק מתחלק באתנחתא באופן ברור במילה ה', בין סיום  דברים של מביא הביכורים, "מקרא הביכורים", לבין המשך תיאור הפעולות שעל מביא הביכורים לבצע.

חלוקת הפסוק לצלעותיו נראית אפוא מובנת והגיונית לחלוטין, ואולם, במקרה זה, צלע א המסתיימת באתנח מסיימת למעשה מאמר ארוך של מביא הביכורים, המשתרע על פני כמה פסוקים. בעבר כתבנו(טיפ שבועי לפרשת בא) כי במקרים כאלה, בהם נראה האתנח כבא בסיום מאמר של מספר פסוקים, רצוי לנשום עמוקות לאחר האתנח, מעבר לנשימה הרגילה שכדאי לבצע במקום זה, וזאת כדי להדגיש את סיום המאמר הארוך והמעבר  לנושא שונה או לתיאור שונה – בצלע ב.

והנה לדברינו נמצא ביטוי ברור  בחיבור בשם"בינת מקרא",  העוסק בטעמי המקרא שנכתב על ידי אחד מתלמידי הגר"א(הגאון ר' אליהו מווילנא. חי בין השנים 1797-1720), ר' מנשה מאיליה (חי בין השנים 1831-1767. ראו אודותיו בערך מנשה מאיליה באנציקלופדיה ויקיפדיה במרשתת ובמקורות שבהערות השוליים שם. כן ראו: הרב שמואל פרידמן, "הגאון שכמעט נשכח"(בתוך) קולמוס - המוסף התורני חדשות משפחה(מס' 171 אב, תשע"ט) עמ' 17-14. אני מודה לידידי הטוב, השופט (בדימוס) מר דוד גדול, שהפנה את תשומת ליבי לחיבור 'בינת מקרא' וכן לאסמכתא זו. החיבור עצמו הודפס בשנת 1815 וניתן לצפות בו במרשתת).

בספר זה דן המחבר בטעמי המקרא, בתפקידיהם, בהררכיה בין הטעמים ובין הייתר כתב המחבר כדלקמן: "סופ פסוק, אף שהוא יותר מפסיק מהאתנח עכ"ז(על כל זה נ.ו), לפעמים וביותר בסוף ענין, לפעמים האתנח יותר מפסיק מכמה סופי פסוקים שלפניו...".

 בעל חיבוור זה מחדש אפוא, כי למרות שאנו רגילים לראות את הטעם סוף פסוק ( או 'סילוק')כמפסיק הגדול ביותר, הרי שלעיתים, האתנחתא, כאשר מסתיים בה מאמר ארוך או משפט ארוך המשתרע על פני כמה פסוקים, משמשת כמפסיק גדול יותר מסופי הפסוקים שלפניו. בהמשך דבריו מביא הרב מנשה מאיליה כמה דוגמאות למצב דברים זה(אם כי הוא אינו מביא את המקרה שלנו).

אם כך הדבר, נראה כי המלצתנו לנשום עמוקות במקרים כאלה לאחר תיבת האתנחתא, מקבלת משנה תוקף. כאמור במקרה שלנו, האתנחתא שבמילה "ה' בפסוק, מסיימת מאמר ארוך של מביא הביכורים, המשתרע על פני כמה  פסוקים. לכן בהחלט ניתן לראות באתנחתא כזו במקום זה כמפסיק גדול יותר, "מכמה סופי פסוקים שלפניו", ולנשום בהתאם באותה תיבת אתנחתא שבפסוק זה, מעבר למקובל בפסוקים "רגילים".

מאידך  יש מקום להשמיע גם הסתייגות  מדברים אלה, שהרי, כפי שראינו, גם בפסוק הראשון של "מקרא ביכורים" מתחילה "פתיחה": "וענית ואמרת לפני ה אלהיך..."(פסוק ה). המילה 'אלהיך' בפסוק זה מוטעמת ברביע, ורק לאחריה מתחילים דברי מביא הביכורים, המשתרעים על פני כמה פסוקים. האם  במקרה כזה נאמר כי הרביע הינו טעם מפסיק יותר גדול מהאתנחתא שאחריו, למשל, מאחר שהוא בא לפני מאמר ארוך המשתרע על פני  כמה פסוקים(ואז הוא מתפקד כמו נקודתיים בפיסוק המודרני)? נראה בעליל כי הסתכלות כזו  יש בה מלאכותיות.

נראה כי שתי הצורות הללו, הן זו המחלקת פסוק באמצע מאמר, והן מקום כמו פסוק י' שבו מסתיים מאמר המשתרע על פני כמה  פסוקים בטעם האתנחתא הינם שתי דוגמאות של "דרכי הקריאה", שכן לא ניתן ליחד לפתיחות אלה בכל פעם פסוק בפני עצמו(למרות שכמובן לא ניתן להכחיש קיום פסוקים קצרים שהם פתיחת מאמר בלבד, כגון:"וידבר ה' אל משה לאמר" ודומיהם), ולכן כדי  שלא יהיה פסוק ארוך מאוד מצד אחד, ופסוק קצר מאוד מאידך, חלקו בעלי הטעמים את הפסוק באופן המערב בין הפתיחה למאמר, אך אין הדבר אומר כי הטעם שבא בסוף הפתיחה או הטעם שבסוף המאמר יהיה גדול בכח הפסקו ממפסיק גדול שבא אחריו(בפתיחה)  או לפניו (בסיום), שכן זהו חלק מ"דרכי הקריאה" אך אין בכך כדי  לשנות את דרגות המפסיקים כפי שהן מוכרות לנו(  על "דרכי הקריאה" ראו בספרו של ברויאר שם בעמ' 349-348).

לסיכום: סקרנו הפעם כמה כללי יסוד בפיסוק טעמים, והבאנו דוגמה מן הפרשה לפסוק שבו לחלוקת הפסוק בטעם המפסיק אתנח יש חשיבות מיוחדת ועל בעל הקורא לבטא זאת באמצעות הפסקה גדולה מן הרגיל לאחר קריאת המילה המוטעמת באתנח. הצבענו על תמיכה לכאורה בהמלצתנו שמצאנו בדברי תלמיד הגר"א, אך הראינו גם את הבעייתיות שבגישה זו.

שבת שלום

Edit Post Text