טיפ שבועי לשמחת תורה

בשמחת תורה נקרא את פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה האחרונה בספר דברים. נשוב ונזכיר, כפי שהזכרנו בעבר, כי פרשת וזאת הברכה היא פרשה יוצאת דופן. ייחודה הוא בכך שכל הפרשיות האחרות נקראות במלואן בשבתות, ואילו פרשה זו נקראת במלואה בשמחת תורה, כב בתשרי, גם כשיום זה אינו חל בשבת (על מנהגי שמחת תורה בכלל ועל מנהגי קריאת התורה בשמחת תורה בפרט, ראו בספרו של א. יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד. ראו גם: מ. בר אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים בנוסחאות ובמנהגים, ירושלים תשע"ו, עמ' 295-290. על השתלשלות מנהגי קריאת התורה, ראו בפרק העוסק בכך אצל: א. אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל אביב תשל"ב).

עניינה של פרשת וזאת הברכה, בברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו, ובתיאור מותו של משה (לעניין אופן אמירת הברכות לשבטים השונים המוזכרים בפרשה ראו דברי הרמב"ן בפירושו לפרק לג, פסוק ח:" יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו  עליו ויאמר 'תומך ואוריך ..' וכן בכל לשון שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם").

הפעם נעסוק בברכת משה לשבט יוסף,: "וליוסף אמר מברכת ה ארצו... וממגד תבואת שמש... ומראש הררי קדם... וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה. תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו"(לג, יג-יז).

 נעסוק בפסוק: "וממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה. תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (לג, טז). הפסוק מזכיר במקצת את נוסח ברכתו של יעקב לשבט יוסף (בראשית מט, כו. ראו על כך בפירושיהם של רשב"ם ושל ר' עובדיה ספורנו לפסוק בבראשית). הפסוק מתחלק באתנח במילה 'סנה'. נראה כי יש להבין פסוק זה על רקע הברכה כולה. משה מברך את שבט יוסף בברכת הארץ. המילה המנחה בברכה זו היא 'ממגד' ופירוש המילה הוא , 'לשון עדנים ומתק'(ראו רש"י בפירושו לפסוק. השוו שיר השירים ד, יג).  

נראה כי צלע א היא סיומה של הברכה. משה מברך את שבט יוסף שיזכה לשפע ממקורות שונים: מן השמים, מן התהום, מתבואות שמש(ראו דברי רש"י על פסוק יד:"שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות") ומגרש ירחים (ראו דברי רש"י על אתר: "יש פירות שהלבנה מבשלתן..דבר אחר... שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש").

בפסוקנו (טז) מברך משה את שבט יוסף שיזכה לשפע "ממגד ארץ ומלאה ורצון שכני סנה". צלע ב מסכמת את הברכה "תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו- כלומר- כל  הברכות והשפע המפורטים בפסוקים הקודמים- יבואו על  ראשו של יוסף, הקרוי "נזיר אחיו (ראו דברי רש"י על אתר המפרש "שפרש מאחיו במכירתו". ראו גם פירושיהם של ראב"ע ושל ר"ע ספורנו לפסוק יז).

נתמקד בצלע א. הביטוי 'ארץ ומלאה' הוא מובן(והשוו: תהלים כד, א). ואולם הביטוי הבא אחריו מובן פחות:"ורצון שכני סנה". כיצד יש לקרוא ביטוי זה?  האם יש לקרוא:  'ורצון שכני- סנה', או:  ורצון- שכני סנה'. לאופן  הקריאה יש גם מן הסתם השלכה על פירוש הביטוי הזה.

 רש"י בפירושו לפסוק מפרש: "ורצון שכני סנה- כמו שוכן סנה..." לפי דבריו יש לכאורה לקרוא את הביטוי: "ורצון- שכני סנה". ונראה כי בדרך זו  הולכים גם  מפרשים נוספים. כך למשל הרמב"ן בפירושו לפסוק המבאר: "...ויקרא השם הנכבד שוכני סנה, כי שם נראה אליו בתחילה ושכן ימים רבים על הר סיני, שהוא מקום סנה...".

 והנה שד"ל בפירושו לפסוק מביא את דברי הרמב"ן, אך מסכים עם דבריו באופן חלקי בלבד, ואלה דברי שד"ל: "ורצון שכני סנה- האל אשר שכן על ההר הנקרא על שם הסנה והוא סיני(רמב"ן), ואין  לפרש על שנגלה למשה בסנה, כי אז לא שכן האל בסנה, רק כרגע נגלה בו".

שד"ל קיבל אפוא את דברי המפרשים המסבירים כי 'סנה' הוא כינוי להר סיני, ואולם שד"ל אינו מסכים עם דברי הרמב"ן, לפיהם  ה' נקרא 'שכני סנה' על שום ששם נגלה אל משה לראשונה, שכן לדעת שד"ל, אין  לראות בסנה באותה עת כמקום השכינה, כי רק כרגע נגלה לו.

ומה דעת בעלי הטעמים? מדברי הפרשנים אשר מדבריהם הבאנו נראה  כי הם פירשו את הביטוי "ורצון שכני סנה", כאילו יש לפסקו "ורצון -  שכני סנה", דהיינו המילה  'ורצון' אמורה להיות מוטעמת בטעם מפסיק.

 ואולם, לא כך הטעימו את פסוקנו בעלי הטעמים, אשר העמידו את הטיפחא בצלע א (שהיא הטעם המפסיק) תחת  המילה שכני. לכן, על פי הטעמים, יש לקרוא את הפסוק:' ורצון שכני- סנה".

בגין שוני זה בין פירוש הפסוק כפי שהבאנו לעיל, לבין הפיסוק של בעלי הטעמים, העיר שד"ל בהמשך  פירושו לפסוק: "טעמי התבות  האלה משובשים... וכן מצאתי אחר כך בכ"י על קלף עם תרגום שנכתב קודם שנת קע"א( 1811 נ.ו. פרופ' שמחה קוגוט מציין כי  גרסה זו של פיסוק  הטעמים, אינה מצויה בכתבי היד ובדפוסים הידועים לנו. ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד (להלן: קוגוט)  עמ' 184 הערה 91).

נשאלת  אפוא השאלה, מה  הוא ההיגיון העומד  מאחורי פיסוקם של בעלי הטעמים? פרופסור קוגוט משער כי "...ובעלי הטעמים ראו תואר זה כמצמצם את מציאות האל, שכבודו מלא עולם, וממקד כביכול את ישותו בסנה בלבד. קושי  תאולוגי זה הרתיע אותם מלהעמיד בפיסוקם צירוף זה. בשל כך הפרידו בעלי הטעמים בין 'שכני' ל'סנה'..."(על קשיים תאולוגיים שאילצו את בעלי הטעמים לסטות מדרך הפיסוק הרגילה של הפסוק כבר עמדנו בעבר במקומות שונים. ראו למשל בטיפ השבועי לפרשת האזינו על הפסוק בפרק לב, ה).

מדברינו עד עתה עולה, כי לכאורה, כל המפרשים שהזכרנו, פירשו את פסוקנו בניגוד לפיסוק הטעמים. שד"ל מצהיר על כך במפורש(וכבר ראינו בעבר שלעיתים הוא אינו מהסס לפרש כנגד פיסוק הטעמים ואף מציע פיסוק טעמים חילופי. ראו למשל הטיפ השבועי לפרשת האזינו תש"פ), ואולם אין התייחסות מפורשת לפיסוק הטעמים בדברי רש"י, רמב"ן או ספורנו.

אשר לפירושו של רש"י מעיר פרופ' קוגוט כי ייתכן שרש"י מבקש "לתפוס את החבל בשתי קצותיו". מצד אחד, רש"י מפרש את הביטוי 'שכני סנה' כביטוי של סמיכות- העמדה כזו כאמור, בוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. ואולם  בהמשך דבריו כותב רש"י" ותהא ארצו מבורכת רצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה".

רש"י מוסיף כאן מעין פירוש לפסוק שיתכן שהוא מתאים דווקא לפיסוק הטעמים: "ונחת רוחו של הקב"ה, הנגלה עלי תחילה בסנה" פירוש זה מזמין דווקא הפרדה בין המילה 'שכני', לבין המילה 'סנה', הפרדה ההולמת כאמור את פיסוק הטעמים (לדיון מפורט בשאלת יחסו של רש"י לפיסוק הטעמים ראו קוגוט, עמ' 54-42).

לסיכום:  ראינו הפעם  מקרה בו  פירשו כמה מפרשים כאחד את הביטוי "ורצון שכני סנה" שבפרשתנו בניגוד לפיסוק הטעמים. הצבענו על  שיקול שייתכן שעמד מאחורי דרך הפיסוק של בעלי הטעמים. ראינו כי קיימת הצעה לפיסוק טעמים חילופי באופן היוצר הלימה בין פירושיהם של המפרשים הנ"ל לפיסוק הטעמים. כן הצבענו על המורכבות בעמדתו של רש"י במקרה זה, ביחס לפיסוק הטעמים.

חג שמח

Edit Post Text