טיפ שבועי לפרשת נח

השבת נקרא את פרשת נח , הפרשה השניה בתורה.

בפרק ט, לאחר המבול, מספרת התורה על ברכתו של אלהים לנח ולבניו. במסגרת ברכה זו, מברך ה' את נח ואת בניו בברכת הפריון ובברכת שלטון האדם על חיית הארץ, על עוף השמים ועל דגי הים (ט, א-ב). עוד ובנוסף, בברכת אלהים לנח נמצא היתר לאכול  את רמש החי - כלומר, יש כאן לראשונה היתר לאכילת בשר (וראו דברי חז"ל, בבלי סנהדרין נט המובאים ברש"י בפירוש לפסוק ג: "שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל").

 בצידו של ההיתר, באה המגבלה המפורטת בפסוק הבא, פסוק ד שהוא העומד בלב עיוננו הפעם: 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו'. מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק זה הוא אחד הפסוקים המעטים יחסית שאין בהם אתנחתא, אך לא בכך נתמקד (על פסוקים חסרי אתנח ראו: ל. הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בכ"א ספרים", עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 69-47).

בשאלת מהות האיסור המפורש בפסוק נחלקו פרשנינו. רש"י בפירושו לפסוק סבור כי הפסוק מכיל שני איסורים:"בשר בנפשו לא תאכל הרי אבר מן החי ואף דמו לא תאכלו – הרי דם מן החי"(ראו המחלוקת בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי סנהדרין נט, א. נראה כי  רש"י נוקט כשיטת רבי חנינא בן גמליאל בברייתא).  נימוק לשיטתו של רש"י לפיה הכתוב מרמז לשני איסורים שונים מצינו בפירוש  העמק דבר של הנצי"ב  מוולוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין. חי בין השנים 1816-1893). ואלה דבריו: "משום איסור אבר מן החי היה די לומר: 'אך בשר בנפשו'...מש"ה(משום הכי נ.ו) פירש"י דמו זה דם מן החי"(וראו שם את הסברו של הנצי"ב על דברי התרגום המכונה תרגום יונתן לפסוקנו).

 על פרשנותו של רש"י את פסוקנו חלקו כמה מן המפרשים ובין הייתר: ר' יוסף בכור שור, ראב"ע ורמב"ן. ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא. חי במאה ה – 12), הן בפירוש הארוך והן בפירוש הקצר מביע את דעתו לפיה פסוקנו מכיל איסור אחד בלבד, ואלה דבריו בפירוש הקצר: "כן טעמו אך בשר עם נפשו שהיא דמו-  לא תאכלו" ובפירוש הארוך הוא מסיף וכתוב: "גם אבר מן החי אסור, ושמו זה הכתוב קדמונינו לזכר סנהדרין נט, א). ראב"ע מודע לדברי חז"ל במסכת סנהדרין שמביאם רש"י. ואולם הוא סבור כי אין פסוקנו מקור האיסור אלא הוא זכר בלבד.

 לעומת ראב"ע , ר יוסף בכור שור (פרשן מקרא  יהודי צרפתי בן המאה ה – 12) סבור כי פסוקנו מהווה מקור לאיסור אבר מן החי בלבד ולא איסור על אכילת דם, ואלה דבריו: "אך בשר בנפשו שזהו דמו לא תאכלו... וכאן נמי כל זמן שנפשו בו לא תאכלו, וזהו 'אבר מן החי'..."(כך גם סובר רלב"ג בפירושו לפסוק).

רמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן מקרא ומקובל. חי בין השנים 1270-1194) ) בפירושו לפסוק מתנצח ישירות עם דברי רש"י ואלו דבריו: "כתב רבנו שלמה בעוד נפשו בו... וזה כפי הפשט איננו נכון, ולפי המדרש(בראשית רבא לד, יג) איננו אמת, שלא נצטוו בני נח אלא על 'אבר מן החי', כדברי חכמים, לא על דם מן החי... אבל פירושו:  אך בשר בנפשו, שהיא דמו, לא תאכלו...".

 הרמב"ן מצביע על כך כי דברי רש"י אינם הולמים את ההלכה הפסוקה וכן כי אינם  מכוונים לפשוטו של מקרא, שכן הציווי בפסוקנו אינו מתייחס לבני ישראל, אלא למה שמכונה בדברי חז"ל 'בני נח'(קרי, לאומות העולם. על שבע מצוות בני נח ראו רמב"ם הלכות מלכים ט, א: א. קליין, "על מקורן של שבע מצוות בני נח" דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות(מס' 465) פרשת נח תשס"ג,. נמצא באתר אוניברסיטת בר אילן במרשתת), ובני נח נצטוו רק על "אבר מן החי", אך לא נאסרה עליהם אכילת מה שמכונה' 'דם מן החי'. לפי רמב"ן, הפסוק מכיל איסור אחד בלבד, בניגוד לשיטת רש"י.

והנה שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק  מרחיב את הדיבור, וכך הוא כותב: "בנפשו שהוא דמו, כלומר בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה... כן נראה פשוטו של מקרא זה". לדעת  שד"ל, הפסוק בא לאסור אכילת בשר ללא שחיטה.

 וממשיך שד"ל ואומר: "ונכלל בו ג"כ (גם כן נ.ו) איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר הוא אוכל בהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד, הואיל וצער בעלי חיים אסור מן התורה. אמנם שיהיה עקר הכתוב על אבר מן החי לא יתכן כי 'בשר' ענינו בעל חיים שלם, לא חלק ממנו...".

 שד"ל חולק אפוא על רש"י ולדעתו של שד"ל, לא בא פסוק זה לאסור אבר מן החי, אלא לאסור אכילת בשר שיש בו דם(ואיסור 'אבר מן החי' כלול באיסור זה, לדעת שד"ל, שכן באכילת 'אבר מן החי' אוכל האדם בהמה שיש בה נפש).  נמצאנו למדים כי דעת שד"ל בהקשר למספר האיסורים בפסוק ולמהות האיסורים נראית כמו דעתו של ראב"ע למרות שהוא אינו מזכירו.

 וכאן עובר שד"ל לדון בדרכם של בעלי הטעמים בפסוק זה. נזכיר כי בעלי הטעמים שמו מפסיק גדול מעל המילה המוקפת אך- בשר- זקף גדול, ולפי דעתם יש לקרוא את הפסוק כך:" אך בשר- בנפשו דמו, לא תאכלו".

 ועל כך אומר שד"ל: "ודעת בעלי הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים 'אך בשר' בתביר, והוא שם עליו זקף". לא ברור למה מכוון שד"ל בדברים אלה. האם שד"ל סבור כי דעת בעל הטעמים איננה כדעתו שלו, או שמא שד"ל אומר כי דעת בעלי הטעמים איננה כרש"י, שהרי רש"י מפרש את הפסוק על איסור אבר מן החי.

נראה כי האפשרות השניה סבירה יותר, כלומר: לדעת שד"ל, פירושו של רש"י הוא נגד הטעמים, שכן לפי דעת רש"י (בעקבות המדרש) עיקר הפסוק בא לאסור אבר מן החי, בעודו חי. אם כך, טוען שד"ל,  היה מן הראוי להטעים את המילה המוקפת אך-בשר- בתביר ולא בזקף (יוזכר כי התביר הוא מפסיק קטן מן הטיפחא שאחריו, בעוד שהזקף - גדול מן הטיפחא שאחריו). שד"ל קורא אפוא את הפסוק, לשיטת רש"י כאומר "אך בשר בנפשו דמו- לא תאכלו (כלומר- בשר שיש בו דם- אסור לאוכלו. זהו איסור 'אבר מן החי').

וממשיך שד"ל להסביר את דעת "בעל הטעמים", ואלה דבריו: "ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם(והוא מפרש) (הערה: תוספת שתי מלים אלה שבסוגריים לפירושו של שד"ל נמצאת  במהדורת  פירוש שד"ל לתורה על פי כתב יד האחים פארדו שהוציא יונתן בשיא בשנת תשע"ו, אך לא במהדורה שיצאה על ידי הוצאת דביר משנת תשכ"ו. נ.ו).  , ויהיה 'בנפשו' כמו 'עם נפשו' וכטעם 'ולא תאכל הנפש עם הבשר' (דברים יב, כג), או שיהיה לדעתו פירוש 'בנפשו דמו', מה שהוא בנפשו... מה שבו נפשו והוא דמו -  לא תאכלו".

הסברו של שד"ל אינו קל להבנה. מה ששד"ל אמור להסביר הוא את הנפקות הפרשנית שבין פיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו לבין מצב בו המילים "אך בשר" מוטעמות בתביר - במקרה אחרון זה יש לקרוא את הפסוק כך:"אך בשר בנפשו דמו - לא תאכלו". לדעת שד"ל פרשנותו שלו מתאימה יתר להטעמת המילה המוקפת אך-בשר בתביר, שכן הוא מפרש את הפסוק כאומר: הבשר שהוא בנפשו, שהוא דמו, בעוד דמו נמצא בו- אותו לא תאכלו- זהו האיסור לאכול הדם כפי שאכן מפרש שד"ל את פסוקנו.

לעומת פירוש זה, פירוש בעל הטעמים מגביל למעשה את האיסור לאכול את הדם רק למצב בו הדם הוא "מפרש", כלומר פורש מן הבהמה. כלומר: אך בשר- בנפשו דמו, כלומר: כשהדם נמצא בנפשו(אז) - לא תאכלו(את הבשר)- רק במצב כזה אסור לאכול את הבשר(המילה 'אך' היא כידוע מילה של מיעוט). לפי פרשנות זו, האיסור שבפסוק מצומצם יותר. לכאורה הוא נוהג רק כאשר הדם 'מפרש', כלומר זב או רר מגופה של הבהמה- רק במקרה כזה אסור לאכל את הבשר.

לסיכום: הפעם הקדשנו את עיוננו למחלקות בדבר פרשנןותו הלכתי של פסוק בפרשת השובע.  מכלל הפרשנים שד"ל מנסה לקשור בין מחלוקת זו לבין פיסוק  הטעמים ולטעון כי פיסוק הטעמים גורם לצמצום מרחב האיסור שבפסוק .

שבת שלום

Edit Post Text