טיפ שבועי לפרשת וירא

 השבת נקרא בתורה את פרשת וירא. נמשיך לעסוק בטעם: "מונח לגרמיה"(מונח לעצמו) ובהבדל בינו לבין הטעם "פסק".  הפעם נעסוק בפסוק שבו הטעם הוא פסק, ולא מונח לגרמיה.

 כפי שפתחנו ואמרנו בשבוע שעבר, המונח הוא טעם משרת(הוא משרת את הרביע וכן את הזקף וכן מפסיקים נוספים). מונח לגרמיה הינו מפסיק קטן הבא לפני רביע(ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא  ג, שעור 26, תל אביב תשמ"ו, עמ' 212). סימנו- מונח בתוספת קו ניצב משמאל למילה המוטעמת.

יש להבדיל סימון זה מן הטעם פסק. הפסק הוא סימן הנלווה לטקסט המקראי, שאינו שייך למערכת הטעמים. הפסק עשוי לבוא אחרי כל אחד מן  הטעמים המחברים והוא מורה על הפסקת הקריאה אחרי התיבה(ראו: ל. הימלפרב,  "תפקידו הפרשני של הפסק" (בתוך), מ. ארנד וש. פוירשטיין (עורכים), דרכים במקרא ובהוראתו, רמת גן תשנ"ג, עמ' 129-117,  בעמ' 117 למאמר).

והנה, בפרשתנו אנו קוראים על דברי  ה'  על אודות העיר סדום: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. ואם לא אדעה"(יח, כא). בפסוק זה  בא קו אנכי בין המילה עשו(שבטעם מונח) לבין המילה כלה(המוטעמת באתנחתא). דוגמה זו לטעם פסק, מובאת על ידי אהרן בן אשר( החשוב והמפורסם ממשפחת בעלי מסורה שחיה בטבריה. פעל במחצית הראשונה של המאה ה- 10 לספירה)  בפרק על הפסק שבספרו דקדוקי הטעמים (שער טז) והוא מגדיר את תפקידו של הפסק כך: "לתקן המלה שלא תהיה זו עם זו בלולה, ולהפריד מענה הדבר לבלתי היות מחבר".

בהינתן ההנחה כי קיים פסק בפסוקנו בין המילה עשו לבין המילה כלה, כיצד יש לפרש את הפסוק?

 לדעת פרופ' שמחה קוגוט: "טעם זה אינו בא להפריד בין שתי המלים, אלא מחליש את  הקשר שבין הפועל 'עשו' למשלימו הבלתי מוצרך 'כלה'. 'כלה' הוא אפוא תואר פועל, והוראתו:  'לגמרי, לחלוטין'. פירוש הפסוק לפי פיסוק הטעמים  כך הוא: "ארדה-נא ואראה האם עשו לגמרי(כלה) כצעקתה הבאה אלי(ואז אפרע מהם), ואם לא(עשו לגמרי כמו צעקתה הבאה אלי)- אדעה"(ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 154).

לעומתו מפרשת דר' לאה הימלפרב במאמרה הנזכר לעיל את הפסוק בצורה שונה: "על פי הוראת הפסק, אין לפנינו צירוף 'עשו כלה', אלא משפט תנאי שבו תיבת 'עשו' שייכת למשפט התנאי ואילו המילה 'כלה' היא תשובת התנאי. דומה לו המבנה בהמשך הפסוק: 'ואם לא-  אדעה"(ראו מאמרה הנ"ל של דר' הימלפרב, בעמ' 119).

המחלוקת בין שני חוקרים אלה נסובה סביב השאלה, האם המילה כלה שבפסוקנו מתארת את העשייה שעשו אנשי סדום (עשו באופן מוחלט- שיטת פרופ' קוגוט), או  שמא המילה  כלה' היא  תגובת ה' למעשי סדום(שיטת דר' הימלפרב).

 מחלוקת זו בין שני המלומדים משפיעה על אופן הבנתם את שיטות הפרשנים לפסוקנו ועל  עמדתם בשאלה האם פרשנים אלה מפרשים את הפסוק בהתאמה לפיסוק הטעמים, או בניגוד לו.

 כך למשל לגבי פירושו של רש"י לפסוקנו:" ואם עומדים במרדם, כלה אני עושה בהם... ולפיכך יש הפסק  נקודת פסיק בין 'עשו' ל'כלה' כדי להפריד תיבה  מחברתה" מעיר פרופ' קוגוט כי: "...ותמוהים הם דברי רש"י.... אכן מונח+ פסק כאן, אך נתחלף לו לרש"י צירוף זה בטעם מונח לגרמיה שאינו כאן"(עמ'50-49). יוער עם זאת כי במהדורה השניה של ספרו הנ"ל מעיר פרופ' קוגוט כי "אין לשלול את האפשרות שרש"י ראה כאן מונח + פסק, אך סבר שגם לפסק נודע תפקיד פיסוקי, אולם לשון רש"י אינה מורה על כך בעליל".

לעומת גישה זו, סבורה דר' הימלפרב כי  פירושו של רש"י עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. לדעתה, פירושו של רש"י עולה בקנה אחד  עם הכלל השלישי מכללי הפסק כפי שנוסחו על ידי בן אשר. במקרה זה, יש לראות בכוחו של הפסק ככוחו של טעם מפסיק, אך אין הוא נהפך בשל כך להיות מונח לגרמיה(שכן, מונח לגרמיה אינו יכול לבוא לפני הטעם אתנח, כבפסוקנו. הרחבה  בעניין זה ראו  בעבודת הדוקטור שכתבה דר' הימלפרב: הפסק במקרא- הופעותיו בכתבי יד מקראיים מימי הביניים, אפיונו וזיקתו למערכת העטמים, רמת גן תש"ן).

שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) מתנצח עם פירושו של רש"י לפסוקנו, ואלה דבריו: "ומה שהביא רש"י ראיה מן הטעם שבין 'עשו' ל'כלה' איננו ראיה, שהרי אף אם היה זה לגרמיה, לא היה  אלא הפחות שבמפסיקים, ואיך יהיה כוחו גדול מכוח הטפחא? וכל שכן שאין זה מונח לגרמיה, כי אין אחריו מונח אחר, ואינו אלא פסק, שאין לו שום כוח בענין נתוח המאמרים, אבל הונח להורות הפסקה בקריאה לסיבות פרטיות, אשר אין בהן כוח לתת מקום לטעם מפסיק, כגון פגישת שתי אותיות שוות...או מילות דומות..ופגישת שמות הקודש עם מילות חול בלא מפסיק ביניהם... וכן כאן 'עשו כלה' הכוונה: עשו בהחלט, ובא הפסק ליתן ריוח בין שתי המילות שלא יובן ש'כלה' הוא היה המושא, על דרך 'כי אעשה כלה בכל הגוים'(ירמיה מו, כח), אבל יובן שהוא תואר הפועל...כמו 'כלה גרש יגרש אתכם מזה'(שמות יא, א)...".

שד"ל טוען שרש"י פירש את הפסק שבפסוק כאילו היה זה מונח לגרמיה, אך אין הדבר כן. לטעם פסק, לפי שד"ל, אין כל כח בעניין מה שהוא מכנה "ניתוח המאמרים". כאמור ראינו לעיל כי ייתכן לפרש כי דעת רש"י היא כי יש כאן פסק, אך יש לו תפקיד פיסוקי.

לשון אחר: לדעת רש"י, הפסק בפסוק שלנו בא להפריד בין המילה 'עשו' לבין המילה 'כלה'(שהם מחוברים לפי פיסוק הטעמים. דומה לצירוף 'אעשה כלה' שבספר ירמיהו). כלומר, בפסוקנו, לפי רש"י, "אין לפנינו צירוף "עשו כלה" אלא משפט תנאי שבו 'עשו' שייך למשפט התנאי, ו'כלה' היא תשובת התנאי"(הימלפרב שם עמ' 119).

 במדרש אנו מוצאים פרשנות כזו של פסוקנו, ואלה דברי המדרש: "אמר הקב"ה ארדה  נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי, אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה שלה למעלה ופניה למטה" (פרקי דרבי אליעזר, פרק כה).

 פרשנות כזו גם משתמעת מדברי  רשב"ם, נכדו של רש"י, בפירושו לפסוקנו המפרש:"עשו כלה- פסיק יש בנתיים להפריד הדבר כלומר: "אם כן עשו, אעשה אותם כלה"(וכמובן שאם נסבור כי פירושו של רש"י איננו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, כפי שטוען פרופ' קוגוט במהדורה הראשונה של ספרו, הרי שממילא אמורים הדברים גם ביחס לעמדת נכדו, רשב"ם.  ראו קוגוט במהדורה הראשונה בעמ' 55).

פרשנים אחרים שעסקו בפסוק זה נחלקו אף הם בפירושו. ר' עובדיה  ספורנו(ששד"ל מתיחס אף אליו בפירושו לפסוק) מפרש:" עשו כלה- עשו כלם שאין ביניהם מוחה כמו 'כלה גרש יגרש'(שמות יא, א)" פרופ' קוגוט בספרו מעיר כי פירושו של ר"ע ספורנו תורם תרומה ממשית לפירוש הפסוק, בכך שהוא מביא ראיה לפירוש הפסוק מן הפסוק בשמות. הפסוק בשמות מצביע על כך שהמילה 'כלה' יכולה לשמש במשמעות של, 'בשלמות', באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל"(ראו בספרו של פרופסור קוגוט במהדורה הראשונה בעמ' 108).

 עמדה פחות ברורה (לכל הפחות לפי דרכו של פרופסור קוגוט) היא עמדתו של ראב"ע(אברהם אבן עזרא. חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11 ) בפירושו לפסוק הוא  פותח בהבאת עמדתם של רש"י וסיעתו, אולם הוא  מביע עמדה שונה ואלו דבריו: "ויש אומרים...ועל דעתי פירושו : אראה אם עשו כולם כרעה הזאת". ראב"ע אינו מסתמך בדבריו במקרה זה באופן מפורש על טעמי המקרא, ולכן , כדברי פרופ' קוגוט: " אפשר שכשם שהמפרשים הנזכרים(רש"י ורשב"ם נ.ו) נתכוונו לפרש עם הטעמים ונמצאו מפרשים נגדם, כך נתכוון ראב"ע, לפרש נגד הטעמים בהיותו סבור אף הוא שמונח לגרמיה כאן, ורק בדיעבד נמצא מסכים עם הטעמים"(קוגוט, עמ' 93).

לסיכום:הפעם עסקנו בסימן פסק ובמשמעותו הפרשנית. ראינו שתי עמדות לפירוש הפסוק בו עסקנו הפעם, לנוכח הסימן פסק שבפסוק. לאור שתי עמדות אלה, סקרנו עמדות כמה מן הפרשנים בפירושם לפסוק ובחנו את עמדתם ביחס לפיסוק הטעמים כפי שעולה למקרא פירושם לפסוק.

שבת שלום

Edit Post Text