טיפ שבועי לפרשת חיי שרה

השבת נקרא בתורה את פרשת חיי שרה.

נעמוד הפעם על פסוק אחד בפרשתנו, המדגים עיקרון שכבר עמדנו עליו בעבר (ראו טיפ שבועי לפרשת ויקהל בשנת תשעט וכן טיפ שבועי לפרשת האזינו בשנת תשפ), לפיו בעלי הטעמים נטו לעיתים מחלוקתו ההגיונית של הפסוק, על פי תוכנו, כדי לאפשר קריאה יותר 'נוחה' של הפסוק (ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191, בעמ' 222).

 בפרשתנו ניתן מקום ניכר ומרכזי לסיפור אודות חיפוש האישה המתאימה ליצחק, על ידי העבד היוצא בשליחותו של אברהם, החל במינוי השליח והגדרת השליחות, הדרך ליעד, הבחירה ברבקה, המגעים עם משפחתה ועד לחזרת העבד עם רבקה לארץ כנען ופגישתה עם הבעל המיועד, יצחק.

 התורה מתארת את  ריצתה של רבקה אחרי ששמעה את דברי העבד: "ותרץ הנער ותגד לבית אמה. כדברים האלה" (כד, כח). הפסוק מתחלק באתנח במילה אמה.

חלוקת הפסוק  באופן זה היא לכאורה תמוהה, שכן היינו מצפים כי הפסוק יתחלק בין שני הפעלים שבו, בנוסח: ותרץ הנער - ותגד לבית אמה כדברים האלה" (אתנח תחת המילה הנער), מה גם שלפי חלוקת הפסוק כפי שהיא לפנינו נראה כאילו המושא 'כדברים האלה' מתייחס הן לפעולת הריצה והן לפעולת ההגדה- האמירה, ויש לתמוה על כך, שכן תוכן המושא 'כדברים האלה' אינו מתאים לפעולת הריצה.

 והנה, מצאנו בפירוש שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) לפסוקנו את ההערה הבאה: "טעם האתנח באמה ולא בהנערה, כי פועל הריצה איננו מעשה מכוון לעצמו אלא כדי להגיד".

לדעת שד"ל, חלוקת הפסוק באתנח תחת  המלה אמה, נובעת מכך שאין פעולת הריצה של הנערה עומדת בפני עצמה, אלא היא נועדה לצורך האמירה שבאה אחריה. לכן חלקו בעלי הטעמים את הפסוק לאחר שתי הפעולות, שכן הריצה טפלה לאמירה.

ומוסיף שד"ל ומפרש: לבית אמה: איננו דבק עם ותרץ לפי הטעמים (כדעת ר"ש דובנא) וגם פועל רוץ אינו נקשר עם ל' אלא עם אל". שד"ל עומד על כך כי המילים לבית אמה שבפסוקנו מתייחסות, לפי פיסוק הטעמים, רק להגדה ולא לריצה. דברים אלה משלימים את המשפט הקודם של שד"ל. היות והריצה טפלה לאמירה, ממילא המילים לבית אימה מתייחסות לפעולה העיקרית- האמירה, ולא לפעולה המשנית לה, הריצה (אשר למשמעות הביטוי "לבית אימה" מפנה שד"ל לפירושו של רש"י לפסוקנו).

 ראינו בדברי שד"ל שציטטנו שהוא מתייחס לדעת ר"ש דובנא. ר"ש דובנא הוא שלמה דובנא שחי בין השנים 1813-1738, היה משורר ובלשן עברי, ופרשן מקרא. הוא השתתף עם משה מנדלסון בכתיבת הביאור(ביאור עברי ותרגום לגרמנית של התורה), ואף היה מורה לילדיו של מנדלסון(ראו עליו בערך המתאים בויקיפדיה).

והנה במהדורת פירוש שד"ל לתורה שיצאה בשנת תשכ"ו ישנה תוספת הערה בזו הלשון: "ר"ש דובנא בביאור בנתיבות השלום פירש: כפי ההשקפה הראשונה, היתה האתנח ראויה להיות במילה 'הנערה' כי ותרץ הנערה היא עשייה אחת שנשלמה, ומלית 'ותגד' דבוקה עם 'כדברים האלה', והנראה כפי הטעמים שתיבות 'לבית אמה' מוסבות גם על 'ותרץ הנערה', כאילו אמר 'ותרץ הנערה לבית אמה ותגד לבית אמה... ולזה תבוא האתנח אל נכון".

(יצויין כי במהדורת  פירוש שד"ל לתורה על פי כתב יד האחים פארדו שהוציא יונתן בשיא בשנת תשע"ו ישנה תוספת שונה מעט: "או כדברי מהרש"ד כי 'ותרץ' דבק עם 'לבית אמה': ותרץ הנערה לבית אמה ותגיד לבית אמה').

נבאר הערה זו:  ההערה מפנה לפירוש של ר' שלמה דובנא במסגרת מפעל הביאור של משה מנדלסון. ר"ש דובנא מבאר שם כי לכאורה היה מן הראוי להטעים את פסוקנו באתנח תחת המילה הנערה- כך יש הפרדה בין שתי הפעולות  (חלוקה שאנו מוצאים במקומות רבים במקרא. ראו למשל:  שמות יז, טו: שופטים יח, יג). חלוקה כזו גם משייכת את המילים 'כדברים האלה' אל הפועל 'ותגד' בלבד(ולא אל הריצה).

ואולם, כידוע, בעלי  הטעמים לא נקטו בדרך זו אלא באופן ממנו עולה כי המילים "לבית אמה" שייכות גם לריצה, ולא רק להגדה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע חולק הפסוק באופן זה?

 על תמיהה זו משיב הרב מרדכי ברויאר ואומר:"יחידה שחלקה השני ארוך מחלקה הראשון תתחלק לפעמים בתוך חלקה השני..הקורא את היחידה יעדיף לקוראה בנשימה אחת, ואין הוא נוטה להפסיק מיד עם תחילת הקריאה. ככל שההפסקה מתאחרת, כן נוח לקורא ולשומעיו. טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומאחרים את  ההפסקה גם בניגוד  לכללי הפיסוק ההגיוני"(מ. ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, ירושלים תשי"ח, עמ' 123. ראו גם : מ ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמת, מהדורה שניה, ירושלים תש"ן, עמ' 348 ואילך).

הרב ברויאר קובע כלל לפיו, טעמי המקרא נוטים לעיתים מן ההגיון התחבירי של המשפט מפני כללים שונים הנוגעים לנוחות הקריאה והניגון. ההנחה היא, לפי דרכו של הרב ברויאר, שחלוקת הפסוק חלוקה עיקרית במקום סמוך לתחילתו אינה נעימה לאוזני השומע או הקורא, ולכן לעיתים מתחשבים טעמי המקרא בנטיה זו ומאחרים את מקום האתנח בפסוק. כך לכאורה נעשה גם בפסוקנו.

נדגיש עם זאת, כי דברים אלה אינם מוחלטים שהרי מצאנו פסוקים  המתחלקים חלוקה עיקרית במילה הראשונה, ולפי העמדת הרב ברויאר את הדברים, חלוקה כזו ודאי אינה נוחה לקורא (ראו למשל: בראשית  יח, ג: ויקרא ח, יט  ועוד.  לדיון נרחב במשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק ראו: ז. גורן, "המשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק". מופיע באתר מקרא נט במרשתת. ראו עמ' 8 למאמר בו דן המחבר בפסוקנו).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק, שהחלוקה העיקרית בו נראית תמוהה. הסברנו את דרך החלוקה בהתאם לכלל, שכבר עמדנו עליו בעבר,  לפיו נוטים בעלי הטעמים לעיתים מחלוקתו ההגיונית של הפסוק, בשל שיקולים של נוחות הקריאה.

שבת שלום

Edit Post Text