טיפ שבועי לפרשת תולדות

השבת נקרא בתורה את פרשת תולדות. נעסוק הפעם בייחס שבין  טעמי המקרא  לבין מקום ההטעמה  במילה.

 כבר הזכרנו כמה פעמים במסגרת הטיפ השבועי כי לטעמי המקרא שלושה תפקידים עיקריים: התפקיד האחד- הם משמשים כתווי נגינה. התפקיד השני- הם מצביעים (על פי רוב) על מקום ההטעמה של המילה. התפקיד  השלישי- הם משמשים  כסימני פיסוק(ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר ההפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג, עמ' י-יט).

בדרך כלל, במסגרת הטיפ השבועי, אנו עוסקים בתפקיד הפרשני של טעמי המקרא- באופן בו פיסקו בעלי הטעמים את הפסוק, ועל  הבנת הפסוק לאור פיסוקם של בעלי הטעמים.

 הפעם כאמור, נעסוק במקום ההטעמה של המילה. רוב הטעמים מסומנים מעל או מתחת להברה המוטעמת. עובדה זו מסייעת לנו בקריאה נכונה של המילה המוטעמת. שינוי הטעמה במילה יכול  להוביל לפירוש שונה של המילה(ראו למשל את המילה שבו המופיעה פעמיים במלכים א ח, מח  ואף באותו הטעם, מונח, אך בפעם הראשונה היא מוטעמת מלעיל ומשמעה- לחזור, ואילו בפעם השניה היא מוטעמת מלרע ופירושה- לקחת שבויי מלחמה), ומכאן אחת ההשלכות של הדרישה ההלכתית לדייק בקריאה בתורה ובתפילה.

 כך, למשל לעניין התפילה נפסק להלכה: " ...וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק – יצא. כיצד ידקדק? ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן רווח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהם סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך וכן ואבדתם מהרה הכנף פתיל וצריך לבאר זיין של תזכרו וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות וצריך שלא יחטוף בחית כדי שלא יהא כאומר אי- חד (רמב"ם, הלכות קריאת שמע ב, ח-ט).

ולעניין קריאת התורה פסק הרמב"ם:"קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק"(הלכות תפלה יב, ו).

  מאליו מובן כי הדרישה לדיוק בתפילה ובקריאת התורה כוללת גם את הדרישה להגות את המלים כראוי, כלומר: מילה שהיא מוטעמת בהברתה האחרונה-  מלרע, אין להגות אותה בהברתה שלפני האחרונה (מלעיל) וכן להיפך.     

והנה בבראשית  טז, יז אנו קוראים: "ויהי השמש באה ועלטה היה...". ומבאר  רש"י בפירושו לפסוק:"באה- טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באלף היה מבואר כשהיא שוקעת. ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתיב: 'ויהי השמש לבוא', והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה...".

רש"י קובע כאן כלל: כאשר המילה באה מוטעמת מלעיל- זהו לשון עבר, אך כאשר המילה מוטעמת מלרע- פירוש המילה הוא לשון הווה- עכשיו היא באה (ובמקרה של השמש- עכשיו היא שוקעת).

 על כלל זה חוזר רש"י בפירושו לבראשית כט, ו (פרשת ויצא, שאותה נקרא בשבת הבאה) ואלה דבריו: "באה עם הצאן הטעם באל"ף ותרגומו אתיא, ורחל באה (בראשית כט, ט), הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה והשני לשון עשתה" (פסוק זה מובא  על ידי רש"י כדוגמה לשימוש בכלל זה, בפירושו לבראשית טו, יז שהבאנו לעיל).

והנה, בפרשתנו,  פרשת תולדות, אנו קוראים על המריבות בין עבדי יצחק לבין רועי גרר על הבארות אשר חפרו עבדי יצחק(כו, טו-כב) ובין היתר אנו קוראים בפסוק כב: "ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה. ויקרא שמה רחבות...". המילה רבו מוטעמת מלרע בטעם טיפחא. נראה אפוא לכאורה כי מדובר בפועל שהוא לשון הווה.

 ואולם הבנת פועל זה כלשון הווה איננה מתיישבת עם תוכן הפסוק, המתאר ארועים שהתרחשו בעבר, ועל כן, על פי הקשר הדברים, יש  לפרש גם את הפועל רבו שבפסוקנו כלשון עבר. לפיכך המילה רבו היתה אמורה לכאורה  להיות מוטעמת מלעיל ולא מלרע, וזאת לאור הכלל שראינו בדברי רש"י שלעיל.

ואכן, על פסוקנו מובאת הערת מסורה(המסורה היא  רשימת הערות על נוסח המקרא  ערוכה לפי הפסוקים שמטרתן היתה להביא לקביעת נוסח אחיד ומחייב של המקרא. ראו על המסורה בערך המתאים בויקפדיה ובהפניות המובאות שם) (יצויין כי את הערת המסורה אליה אתייחס להלן, מצאתי במהדורת מקראות גדולות  של הוצאת אשכול משנת תשל"ו (עם הגהות של הרב שלמה זלמן נעטטער), אך לא מצאתי הערה זו במקראות גדולות הכתר, המהדורה שההדיר פרופ' מנחם כהן) כהאי לישנא: "רבו- מלרע שלא כמנהג"(כלומר- על פי ההטעמה הרגילה- היתה אמורה המילה רבו להיות מוטעמת מלעיל, לשון עבר, אולם כאן משתנה ההטעמה למלרע(ראו מקרה דומה  במדבר יא, ח).

 על שום מה נשתנתה כאן ההטעמה? לשאלה זו מתיחס הרב  שמואל מאיר ריאחי בפירוש מענה לשון לפסוקנו(בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג), ואלה דבריו: "תיבת רבו מלרע, כי בד"כ(בדרך כלל נ.ו) כל תיבה שעי"ן הפועל בשרשה ו"ו או יו"ד נחה כמו  'שובה' או 'רומה' 'ריבה' כשהן נפרדות או נסמכות לאחת משאר אותיות, הן מלעיל, וכשהן נסמכות לאות גרונית או לרי"ש, הן נהפכות למלרע".

וממשיך הרב ריאחי בדבריו, בהוראה נוספת שיש לה גם השלכה על קריאה נכונה של פסוקים שאנו נוהגים לומר אותם גם במסגרת  התפילה, ואלו דבריו: "ודע עוד כי אם הן נסמכות לשם ה', אף ששם ה' כתיבתו ביו"ד, הרי שבזה הולכים אחר הקריאה" א-ד-נ-י" ונחשב נסמך לאות  אל"ף שהיא אות גרונית לדוגמא 'קומה ה'(תהלים קלב, ח: במדבר י, לה) 'שובה ה' (במדבר י , לו).

 הכלל הוא  אפוא שבדרך כלל כשהפועל הוא לשון עבר, הוא מוטעם בהטעמת מלעיל, אולם כאשר מדובר בפועל משורש ע"י(כלומר שעי"ן הפועל היא י, כבמקרה שלנו)- יש הבחנה בין שני מצבים- אם הפועל צמוד לאות גרונית- הפועל הופך ממלעיל למלרע, ואם לא- הוא נשאר בצורת המלעיל שלו(שהיא הצורה הרגילה בכל הפעלים האחרים, בבניין קל בלשון עבר). ומכאן שבפסוקנו מוצדקת הטעמת מלרע בפועל  רבו.

פן נוסף של העניין הוא במקרים שבהם פעלים אלה סמוכים לשם ה'.  כאן יש קושי ,שכן מצד אחד, שם ה' נכתב כשהאות י בתחילתו- שהיא איננה אות גרונית, אולם שם השם נהגה כשהאות א בתחילתו, שהיא אות גרונית- במקרה כזה- הולכים אחר הקריאה ולא אחר הכתיבה והראיה לכך היא אותן דוגמאות  שהביא הרב ריאחי בדבריו.

 לסיכום: הפעם עסקנו בתפקיד הטעמים כמסמנים את מקום ההטעמה של המילה. ראינו את הכלל  שמביא רש"י במספר מקומות לגבי  הטעמת מלעיל בלשון עבר ומלרע בלשון הווה. הבאנו מקרה חריג מפרשתנו והסברנו אותו על פי כלל המיוחד לפעלים משורש נחי ע"ו. לכללים אלה, בדבר הטעמת מלעיל או מלרע בפעלים יש חשיבות מעשית רבה לקורא בתורה, המחוייב לקרוא על פי הדין באופן מדוייק, לבל  יסלף בקריאתו את פירושן הנכון של המילים שהוא קורא מן התורה.

שבת שלום

Edit Post Text