טיפ שבועי לפרשת מקץ

השבת הקרובה, שתחול ביום ל כסלו תש"פ, היא מיוחדת במינה. זו אחת השבתות היחידות בה אנו קוראים בשלושה ספרי תורה. בספר הראשון נקרא בפרשת השבוע, פרשת מקץ. בספר השני נקרא את הקריאה לראש חודש שחל בשבת (במדבר כח, ט-טו) ובספר השלישי נקרא את קריאת היום לחג החנוכה- וביום השישי(במדבר ז, מב-מז. אפשרות של קריאה בשלושה ספרי תורה בשבת תיתכן, נוסף לשבת ראש חודש טבת,  רק בשבת ראש חודש אדר ובשבת ראש חודש ניסן).

 בפרשת השבוע, פרשת מקץ, אנו קוראים על ירידת אחי יוסף למצרים כדי לקנות אוכל, עקב הרעב ששרר בארץ כנען (מב, ג ואילך), על  הדיאלוגים בינם לבין יוסף (מבלי שהם יודעים כי יוסף אחיהם הוא המדבר עימם), וכן על דיווח האחים על שליחותם ותוצאותיה - ליעקב אביהם.

בפרק מב פסוקים כט-לח מספרת התורה על הדיווח שמסרו בני יעקב לאביהם בשובם מארץ מצרים. בין היתר מספרים האחים על  הדרך שבה ביקש  "האיש אדני הארץ"(כפי שהאחים מכנים את יוסף), להיווכח שהם, האחים, אינם מרגלים, ואלו דבריהם: "ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם.  אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו"(מב, לג).

הפסוק מתחלק באתנחתא במילה אתם. צלע א היא פתיחת ציטוט דברי האיש(הוא יוסף אחיהם) וצלע ב היא החלק השני של דבריו. כפי שכבר ראינו כמה פעמים, זו דרכם של  בעלי הטעמים במקרים רבים לחלק פסוקים שיש בהם פתיחה ונאום(לשון אמירה) באמצע האמירה עצמה, ולא בין הפתיחה לבין האמירה (אך ראו דוגמאות החורגות מכלל זה, למשל:בראשית כה, לא: לז, יט: מא, מא:שמות לג, יח ).

נתמקד בצלע ב: "אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו". הצלע מתחלקת חלוקה עיקרית  במילה אתי, המוטעמת בטעם זקף. החלוקה הפנימית של הצלע  היא בין שני מושאים: אחיכם- רעבון בתיכם(כוונת הביטוי היא כמובן לאוכל שישבור את אותו רעבון, שאותו יהיו רשאים האחים לקחת ממצרים, בתנאי  שישאירו בידי 'אדוני הארץ' את אחיהם).

החלק השני של צלע ב מתחלק כך: "ואת רעבון בתיכם- קחו ולכו"(המילה בתיכם מוטעמת בטיפחא שהיא מפסיק אחרון לפני סוף פסוק). ניתן להבין כיצד מתייחס הפועל קחו למילים רעבון בתיכם, אולם כיצד מתייחסת המילה ולכו לפסוקית המושא ואת רעבון בתיכם?

שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) חש בתמיהה זו וכותב בפירושו לפסוקנו: "והטעמים צריכים עיון, כי נראה שהיה ראוי להיות 'בתיכם' בתביר ו'קחו' בטפחא, ונראה שהוא ממשפטי הטעמים לחבר יחד שני פעלים שפעולתם נעשית כאחת".

 שד"ל מקשה על ההיגיון שבפיסוק הטעמים בפסוקנו. לכאורה, טוען שד"ל,   צריך לקרוא את הפסוק כך: "ואת רעבון בתיכם קחו- ולכו". זו חלוקה בין שתי פעולות. באופן כזה רק הפועל קחו מתייחס למושא- רעבון בתיכם, ואילו הפועל 'ולכו' הוא פועל עצמאי(הטעמים המשקפים חלוקה כזו הם: המילה 'בתיכם'  מוטעמת בתביר והמילה 'קחו' מוטעמת בטפחא).

 שד"ל לומד מהעובדה שבעלי הטעמים לא הציבו את הטעמים כהצעתו, כי  אחד מכללי פיסוק הטעמים הוא כי יש לחבר שני פעלים "שפעולתם נעשית כאחד", כגון:"קחו ולכו"(והשוו בראשית יב, יט).

 וממשיך שד"ל ומביא דוגמאות לצמדי פעלים כאלה: "וכן למעלה(יט) ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם". אף כאן יש שני פעלים- לכו הביאו. גם בפסוק זה היה לכאורה נכון להפריד בין שני הפעלים שכן  המילה לכו אינה  משתלבת עם הביטוי שבר רעבון בתיכם, ובלשונו של שד"ל: "לפי ההגיון  נראה שמלת 'לכו' ראויה לטעם מפסיק, כי אין שבר רעבון בתיכם נקשר עם לכו". במשפט זה מתייחס שד"ל לפסוק יט והוא קובע כי הגיונית, היה מן הראוי להטעים את המילה לכו בטעם מפסיק, שכן אין היא קשורה לביטוי שבר רעבון בתיכם.

 וממשיך שד"ל להביא דוגמאות:" וצ"ע(וצריך עיון נ.ו), מג, יג, 'וקומו שובו', ולא כן מד ד:'קום רדוף' ומה יז" 'ולכו באו'.

 שד"ל מביא כמה דוגמאות לצמדי פעלים כאלו "הבאים כאחד" ואין בעלי הטעמים מפרידים ביניהם, למרות שהמילה  שאחריהם אינה מתאימה אלא לאחד משני הפעלים, כגון: קום רדוף אחרי האנשים - כמובן שהמילים 'אחרי האנשים' מתייחסות לרדיפה ולא לקימה, אך בפסוק זה הקימה טפלה לרדיפה ועל כן לא הופרדה בטעם מפסיק.

 ואולם, שד"ל מתקשה להסביר את הטעמים בפרק מג, יג "וקומו שובו אל האיש"- בפסוק זה המילה 'וקומו' מוטעמת בטיפחא, והמילה שובו מוטעמת במרכא. בפסוק זה, מישום מה, מצאו לנכון  בעלי הטעמים להפריד בין הפועל קומו לבין הפועל שובו. בפסוק זה נראה  כי פסוקית המושא "אל האיש" מתייחסת רק לשיבה ולא לקימה, והפועל קומו טפל לפועל שובו, ובכל זאת, בעלי הטעמים מצאו לנכון להפריד ביניהם. הטעמים בפסוק זה אינם מתאימים אפוא לכלל שהציע שד"ל בראשית דבריו: "ממשפטי הטעמים לחבר יחדיו שני פעלים שפעולתם נעשית כאחת" ועל כן מניח שד"ל פסוק זה ב"צריך  עיון".

ונראה להציע פתרון לתמיהה זו של שד"ל. פתרון זה מבוסס על אבחנה מעניינת שעמד עליה מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל (מ. פרלמן, "דפים ללימוד טעמי המקרא" ז, עמ' 511). פרלמן דן שם בטעם תלישא גדולה ומתמקד בפועל 'קום'. הוא מביא שם פסוקים בהם המילה 'קום' מופרדת מן הפועל שלאחריה (למשל: יונה א, ב: שם ג, ב). לעומת זאת, פרלמן מציין פסוקים אחרים, שבהם מחוברת המילה קום אל הפועל שלאחריה, למשל: בראשית כח ב:"קום לך פדנה ארם" (קום במרכא ו'לך' בפשטא) וכן  מד, ד: "קום רדף אחרי האנשים" (קום רדוף במרכא  טיפחא).

 הבסיס להבחנה בין המקרים, כך על פי פרלמן, הוא שכאשר הביטוי הוא בן 3 מילים, יבוא במילה קום טעם מפסיק, אולם כאשר מדובר בביטוי בן 4 מילים- מתחבר הפועל קום אל הפועל שלאחריו.

על פי אבחנה זו, נשוב אל הפסוק שעליו הביע שד"ל את תמיהתו:"וקומו שובו אל האיש". בפסוק זה, המילה וקומו מוטעמת בטיפחא- מופרדת מן המלה שובו, למרות שהפועל וקומו טפל לפועל שובו. ברם, מאחר  שמדובר כאן בביטוי בן שלש מילים(המילה אל-האיש היא מילה מוקפת ונחשבת על כן כמילה אחת בלבד), הרי שלפי הכלל שניסח מיכאל פרלמן, במקרה כזה יופרד הפועל קום מן  הפועל שאחריו.

לאור דברים אלה, ניתן לנסח מחדש את הכלל שקבע שד"ל בדבר "משפטי הטעמים": דרכם של בעלי הטעמים לחבר יחדיו שני פעלים שפעולתם נעשית כאחת, כאשר מדובר בביטוי בעל מספר זוגי של מילים, ואולם כאשר מדובר בביטוי בעל מספר אי זוגי של מילים, יופרדו הפעלים זה מזה, גם אם הפעולות נעשות כאחד.

 בשולי הדברים יוער, כי אין זה מקרה יחיד בו משתנה פיסוק הטעמים בהתאם למספר האברים במשפט. דוגמה יפה ומעניינת למצב דברים כזה(והיא כמובן דורשת דיון נפרד) נמצאת בתיאור  מפקד בני ישראל בפרשת פנחס(במדבר כו). הקורא את הפרק הזה מבחין כי תיאור מניין כל שבט ושבט פותח בביטוי "בני שמעון למשפחותם" (יב), "בני גד למשפחותם"(טו), "בני יששכר למשפחתם"(כג)  וכו', ואולם הטעמת הביטוי הזה איננה אחידה: בעוד שבשבט גד מוטעם הביטוי בזרקא ובסגול, הרי שבשבט יששכר למשל,  הביטוי מוטעם בפשטא ובזקף.

ישאל השואל: מה טעם לשינוי זה? והתשובה היא שהדבר תלוי במספר הבנים של אותו השבט המוזכרים בפסוק הפותח. אם מספר הבנים הוא זוגי- הפתיחה תהיה בפשטא ובזקף. אם מספר הבנים אינו זוגי- הפתיחה תהיה בזרקא ובסגול(אך ראו הערת המסורה לבמדבר כו יב, וכן בפרוש מענה לשון לפסוק זה בתוך: תיקון קוראים סימנים ירושלים תשע"ג: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 10). אנו רואים אפוא שלמספר האיברים או המילים בפסוק יש השפעה על פיסוק הטעמים(דיון נרחב בתופעה זו חורג כמובן ממסגרת הטיפ השבועי).

לסיכום: עסקנו  הפעם בדרכם של בעלי הטעמים בהטעימם ביטוי שיש בו שני פעלים רצופים שהראשון שבהם נראה כטפל לשני. ראינו שלעיתים בעלי הטעמים מפרידים בין שני פעלים כאלה ולעיתים מחברים ביניהם. שד"ל מנסח כלל מנחה לגבי מקרים כאלה, אך נשאר בתמיהה לגבי פסוק אחד שאינו מתיישב עם הכלל שקבע. היצענו פתרון לתמיהה זו באמצעות כלל אחר, לפיו לעיתים פיסוק הטעמים תלוי במספר המילים בפסוק או ביחידה המפוסקת.

שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח

טיפ שבועי מקץ.doc

Edit Post Text