טיפ שבועי לפרשת ויגש
בפרשת השבוע פרשת ויגש, מסופר על הרגע הדרמטי שבו התוודע יוסף אל אחיו. מעט לפני הכרזתו של יוסף בפני אחיו 'אני יוסף'(מה, ג) מתארת התורה את מעשי יוסף: "ויתן את קלו בבכי. וישמעו מצרים וישמע בית פרעה" (מה, ב).
הפסוק מתחלק באתנח במילה 'בבכי'. נראה כי טעם החלוקה העיקרית במקום זה דווקא הוא משום ההבדל בנושאי שתי צלעות הפסוק. בצלע א הנושא הוא יוסף, ואילו בצלע ב הנושא הוא מצרים ובית פרעה(וראו פירושו של רש"י לפסוק, המפרש:"ביתו של פרעה כלומר עבדיו ובני ביתו". ראו גם בפירושו של רשב"ם, נכדו של רש"י, המפרש:"וישמעו מצרים - אנשי העיר ואח"כ וישמע בית פרעה").
המילה בבכי מוטעמת בפסוקנו בטעם אתנחתא. המילה מנוקדת בשווא תחת האות בי"ת (השניה). ניקוד זה הינו חריג בשים לב לכך שהמילה מוטעמת באתנחתא, וכך מנסח כלל זה (שהמילה בבכי בפסוקנו מהווה חריג לו) הרב שמואל מאיר ריאחי: "מנהג לשון הקודש להשתנות שוא לתנועה במילה הבאה בנגינה המפסקת או שתשתנה איזו תנועה לתנועה אחרת להורות העמדה והפסק, כמו: ושבעו (דברים יד כט), ושמחה(אסתר ח, טו), תשבו(בראשית לד, י), תשמרו (שמות כג, יג) והדומים להם, עי"ן הפועל.. בצירי מפני ההפסק"(ראו דבריו בתוך: "קצור כללי הדקדוק", תקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג, עמ' 39).
כבר ראב"ע(ר' אברהם אבן עזרא. חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11) בפירושו לפסוק מפנה את תשומת ליבנו לחריגות הניקוד במקרה זה, ואלה דבריו: "בבכי : במקום הפסקא, וכמוהו 'ראה עני'(איכה ג, א).ׂ
ופירוש דבריו(על פי "פירוש על אבן עזרא" של ר' שלמה זלמן נעעטר – יליד הונגריה שעלה לארץ ישראל. חי בין השנים 1879-1801. הרבה לעסוק בדקדוק ובמסורה. פירושו על ראב"ע מופיע במהדורת מקראות גדולות שיצאה בהוצאת אשכול בשנת תשל"ו):"פי' הב"ית השני בא בשו"א כדרך הסומכים. ואע"פ שהוא אתנחתא. כי היה משפטו להיות בבכי שיהי בית הא' בשו"א והשני בסגול, כי כן מצאנו על הבי"ת 'ודיבון הבמות לבכי'(ישעיה טז, ב).
חריגות הניקוד מתבטאת בכך שתחת האות בי"ת השניה בא שווא כאילו היתה זו צורת סמיכות, בעוד שבפסוקנו אין צורת סמיכות. בפרט יש לציין חריגות זו לנוכח העובדה לפיה המילה בבכי מוטעמת באתנחתא, שבה כאמור, קיימת נטיה לשינוי הניקוד משווא לסגול(הערת המסורה לפסוק מציינת חמישה מקומות נוספים בהם מופיעה המילה בבכי בניקוד זהה לזה שבפסוקנו, אך במקומות אלה מדובר בצורת סמיכות, ואלה המקומות:ישעיה טו, ה: שם טז, ט: ירמיה לא, ח:שם מח,ה(בפסוק זה מופיעה גם המילה בבכי כשהיא מנוקדת בסגול תחת הבי"ת ומוטעמת באתנחתא- הניקוד שונה מהניקוד בפסוקנו), תהלים קב, י. ראו על ניקוד המילה: בבכי, גם אצל: י בן דוד, צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא- תחביר וטעמי המקרא, ירושלים תשנ"ה, עמ' 42, 331).
ראב"ע מפנה בדבריו לפסוק חריג נוסף שבו באה צורת סמיכות במקום הפסק- פסוק ממגילת איכה ג, א: במילה עני שבפסוק בא חטף קמץ במקום חולם (דוגמאות נוספות למקרים בהם באה צורת סמיכות בטעם מפסיק ודיון במקומות אלה ראו אצל: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים" בתוך ספר היובל לרב מרדכי ברויאר אוסף מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191 . להלן- ברויאר) .
גם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק שם לב לחריגות הניקוד במילה בבכי שבפסוקנו, ואלה דבריו: "היה ראוי לינקד בבכי מפני האתנח". שד"ל קובע תחילה שמאחר שהמילה בבכי מוטעמת באתנח, הרי שניקודה צריך להשתנות, כך שהאות בי"ת (השניה) תהיה מנוקדת בסגול, ולא בשווא.
מעניין הוא ההסבר ששד"ל מוצא לניקוד החריג של המילה בבכי, אותו הוא מפרט בהמשך דבריו:"והנה לפי האמת, אם היה האתנח תחת 'וישמעו מצרים' היה ג"כ (גם כן נ.ו) נכון, כי שמיעת המצרים היתה מיד ושמיעת בית פרעה היתה אח"כ (אחר כך נ.ו)".
שד"ל מציע פיסוק טעמים חילופי, שהוא לדעתו נכון כמו זה הקיים (אם כי במקרה זה, הוא איננו מבכר אותו על פני פיסוק הטעמים הנוהג). לפי פיסוק הטעמים החילופי ששד"ל מציע, היה האתנח נמצא תחת המילה מצרים. לפי דרך זו, כך יש לקרוא את הפסוק:"ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים-(ואז) וישמע בית פרעה".
שד"ל טוען אפוא כי מאחר שתחילה שמעו מצרים את בכיו של יוסף ורק אחר כך שמע בית פרעה את הבכי, הרי שניתן היה להעמיד את האתנח בפסוק תחת המילה מצרים, ולא תחת המילה בבכי. נראה כי שד"ל סבר שפיסוק טעמים חילופי כזה היה פותר את בעיית זרות הניקוד במילה בבכי, שכן על פי הטעמים החילופיים שהוא מציע- המילה בבכי אינה מוטעמת באתנחתא אלא (ככל הנראה) בטעם זקף, טעם שאינו מחייב בהכרח את שינוי הניקוד(וראו על כך בדברי הרב ריאחי שציטטנו לעיל).
ניתן לדעתנו להטיל ספק בנכונות קביעה זו של שד"ל, שכן נראה כי קיימת הצדקה ברורה לחלוקת הפסוק כפי שהיא לפנינו, כאמור לעיל (ההבחנה בין הפועל ויתן המיוחס ליוסף, לבין פעלי השמיעה שבצלע ב המיוחסים למצרים ולבית פרעה).
מכל מקום, פיסוק הטעמים החילופי ששד"ל מציע, מוליך אותו לפרש בדרך מקורית את אי ההתאמה לכאורה בין הניקוד לבין הטעמים בפסוקנו: "ואולי בעלי הניקוד היו מסופקים בזה ונקדו בבכי לפי השיטה האחת ונתנו הטעמים לפי השיטה האחרת".
שד"ל משער שהיה כאן ספק לגבי הניקוד הנכון ולגבי הטעמים הנכונים בפסוק זה, לפיכך נעשתה כאן כעין פשרה בין הניקוד לטעמים, באופן שבו ניקדו את המילה בבכי כאילו אין מדובר בצורת הפסק, אך הניחו את טעם האתנח במילה בבכי כאילו מדובר כאן בצורת הפסק.
מה שמשתמע לכאורה בבירור מדברי שד"ל אלה, הוא ששד"ל חשב והאמין שבעלי הטעמים הם הם בעלי הניקוד ולפיכך עשו פשרה זו בין הניקוד לטעמים. ואולם ככל הידוע, אין הדבר כן(יצויין כי פרופ' ברויאר במאמרו הנזכר לעיל בהערה 7 קובע כי לא מצא הוכחה לכך ששד"ל ידע על האפשרות שיש הבדל בין הניקוד לטעמים והוא תמיד תופס את הניקוד והטעמים כמקשה אחת. נראה לנו כי ניתן לחזק את דבריו של פרופ' ברויאר בהערה הנ"ל מתוך דברי שד"ל שהבאנו כאן ואף לומר שלא רק שאין הוכחה לכך ששד"ל ידע על האפשרות שיש הבדל בין הניקוד לטעמים, אלא שברור מתוך פירושו לפסוקנו כי שד"ל חשב כי בעלי הניקוד הם הם בעלי הטעמים. ראו עוד על יחסו שד"ל, לניקוד ולטעמים בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו- ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ'188-185). מכול מקום, מדובר בהסבר מקורי ומעניין שסיפק שד"ל לאי ההתאמה בין הניקוד לטעמים במילה בבכי שבה עסקנו.
לסיכום: עמדנו הפעם על המילה 'בבכי' המנוקדת באופן חריג בפסוק שבפרשת השבוע. עמדנו על האפשרויות השונות להציב את טעמי המקרא בפסוק, ועל המתח שבין ניקודה של המילה, לבין היותה מוטעמת באתנחתא והיצענו את הסברו יוצא הדופן של שד"ל למתח זה.
שבת שלום
