טיפ שבועי לפרשת שמות

השבת נקרא בתורה את פרשת שמות. נעסוק הפעם בפסוק מתוך הפרשה, וכהרגלנו, נתמקד בפירוש הכתוב כפי שבא לידי ביטוי בפיסוק הטעמים, והפעם נוסיף גם דיון קצר אודות ניקודה של אחת המילים שבפסוק.

התורה מספרת: "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר. ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה"(ב, ה).

 הפסוק מתחלק באתנחתא תחת המילה 'היאר'. נראה כי הטעם הענייני לחלוקת הפסוק דווקא במקום זה, הוא שצלע ב מספרת על עניין שלם, שיש יחס של  סיבה ותוצאה בין שני חלקיו, כלומר: מאחר שבת פרעה ראתה את התבה בתוך היאור- שלחה את אמתה(ועל כך להלן) ולקחה את התבה.

נפתח בדיון בצלע א של הפסוק:"ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר" הצלע מתחלקת במילה המוקפת על-היאר, בטעם זקף. הטעם לחלוקה זו נראה ברור. החלק הראשון מדבר על בת פרעה. החלק השני של הצלע עוסק בנערותיה.

 הביטוי "לרחץ על היאר" עורר קושי אצל פרשנינו, בגין הצירוף- 'לרחץ על', שאיננו קיים במקרא בשום מקום אחר(המילה לרחץ מופיעה במקרא שתי פעמים נוספות: בבראשית כד, לב ובשמואל א כה, מא. בשני הפסוקים הללו, אחרי המילה לרחוץ בא חלק הגוף ש'זוכה' לרחיצה: רגליו- בפסוק בבראשית. רגליה- בפסוק בספר שמואל. באף אחד משני הפסוקים, אין מילת יחס בין הרחיצה לבין מושא הרחיצה).

קושי זה הוא זה שככל הנראה עורר את רש"י בפירושו לפסוקנו לפרש את צלע א של פסוקנו בדרך "סרסהו ופרשהו", ואלה דברי רש"י: "סרס המקרא ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאר לרחוץ בו. על יד היאר- אצל היאור...."(גישה שונה לזיהוי הקושי שעמד בפני רש"י בפירושו לפסוק זה, ראו בפירושו של  הרב חיים דב שעוול. לדעתו, הקושי שעורר את רש"י לסרס המקרא הוא "לפי שאין דרך  הכתוב לומר תחלה כוונת המעשה... ואחר כן אמר המקום... לכן מסרס המקרא...". ראו: הרב חיים דב שעוועל, רש"י פירושי התורה(על פי דפוס ראשון, כתב יד אוכספורד ומהדורת ברלינר, עם מבוא שינויי נוסחאות, ציוני מקורות, מקבילות, הערות וביאורים) ירושלים תשנ"ב, עמ' קעח). פרשנים נוספים נתעוררו לדון בקושי  הלשוני בפסוקנו(ראו למשל פירושיו השונים של רמב"ן לפסוק זה).

והנה שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים

 1865-1800) בפירושו לפסוקנו מוצא לנכון לציין(לאחר הביאו את דעת רש"י)  כי, "...ואין כן דעת בעל הטעמים ונימוקו עמו, כי לא ייתכן לומר 'ותרד על', אלא טעמו, לרחוץ אצל היאור". לדעת שד"ל, גם פירוש רש"י אינו פותר את הבעיה הלשונית שבפסוק, שכן גם צירוף המילים "ותרד על"- איננו נכון בלשון העברית.

ונבהיר- ברור שבכל מקום שהכתוב  מתפרש על דרך "סרסהו ופרשהו", הרי שהפירוש יהיה נגד פיסוק הטעמים, שכן לבעלי הטעמים, בניגוד למפרשים האחרים, אין אפשרות להעביר מילים ממקום למקום בתוך הפסוק כדי לקיים את פירושם, והם כפופים למבנה הפסוק כפי שהוא(ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 71 ).

עוד יש לציין כי בניגוד לצירוף 'לרחוץ על' שכפי שראינו, איננו קיים עוד במקרא, הרי שהביטוי 'ותרד על'  או ,'וירד על', קיים אף קיים(מלכים א, ו, לב. יצויין כי בפסוק הנ"ל המילה וירד מוטעמת בתביר שהוא טעם מפסיק, כך שהפסוק שם צריך להיקרא כך: "וירד, על הכרובים ועל התמרות- את הזהב").

עם זאת, לגופו של עניין, נראה כי צודק שד"ל בקביעתו, לפיה פירושו של רש"י לצלע א אכן מנוגד לפיסוק הטעמים, שכן  על פי רש"י יש לקרוא את הפסוק: "ותרד בת פרעה על היאר- לרחוץ בו", ואילו בעלי הטעמים העמידו טעם משרת תחת המילה לרחץ ובכך יצרו את הביטוי יוצא הדופן 'לרחץ על היאר' שכפי שראינו, אין דוגמתו במקרא(לדיון נרחב במקרים נוספים בהם פירושו של רש"י מתנגד לפיסוק הטעמים ובסיווג מקרים אלו ראו בספרו של פרופ' קוגוט הנזכר לעיל, בעמ'  190-148).

נעבור עתה לדיון בצלע ב של הפסוק: "ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה".  נקדים ונציין כי כאן נדון בשאלה של פרשנות וניקוד, ולא בשאלה של טעמי המקרא.

בתלמוד הבבלי (סוטה יב, ב) מצינו מחלוקת בין האמוראים בפירוש הביטוי "ותשלח את אמתה ותקחה", ואלה דברי התלמוד: ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר: ידה, וחד אמר שפחתה. מאן דאמר ידה- דכתיב אמתה. ומאן דאמר שפחתה- מדלא כתיב ידה".

שתי הדעות הללו מובאות על ידי  רש"י בפירושו לפסוק, והנה רש"י מבקש להכריע לטובת אחת הדעות, לאור הניקוד שבמילה 'אמתה', ואלה דברי רש"י: "את אמתה- את שפחתה, ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקדש, היה לו להנקד 'אמתה' דגושה, והם דרשו: את אמתה, את ידה, ונשתרבבה  אמתה אמות הרבה".

 פירוש דבריו: לו היה הפירוש כדברי חז"ל: אמתה - לשון יד, הרי שהאות מ"ם שבמילה אמתה היתה צריכה להיות דגושה בדגש חזק. יתר על כן- במקרה כזה, האות אל"ף היתה אמורה להינקד בפתח(ובפועל היא מנוקדת בחטף פתח). לעומת זאת, אם נפרש: אמתה- שפחתה- לפירוש זה  מתאים, לכאורה, הניקוד המצוי אצלנו(האות אל"ף בחטף פתח והמ"ם ללא דגש).

 לאור הניקוד- מכריע רש"י לכאורה לטובת הפירוש: אמתה- שפחתה. עם זאת, רש"י מוצא טעם גם בהסבר החילופי: "והם דרשו את אמתה, את ידה ונשתרבבה  אמתה אמות הרבה".

גם ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא. חי בספרד במאה ה - 11) מכריע לטובת הפירוש: אמתה- שפחתה, אך זאת גם מנימוקים נוספים מעבר לעניין הלשוני, ואלה דבריו: "לרחוץ- מנהג המצריות היה, והזכיר דבר נערותיה שהולכות על מקום היאור... בעבור ששלחה אמתה, והיא אחת הנערות-  לקחת התיבה. כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף, כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה שלא יגיע אליה כל עובר. ועוד כי אין מדרך הדקדוק להיות זרועה, כי המ"ם רפה ומ"ם 'אמה ארכו'(שמות ל, ב ) דגוש.....".

ראב"ע מנמק אפוא את הפירוש: אמתה- שפחתה, בכמה טעמים. ראשית- טעם ענייני- פירוש זה מסביר מדוע טורח הכתוב לציין: "ונערותיה הולכות על יד היאור"- לפי ראב"ע , ציון  עובדה זו  מהווה הטרמה למה שיסופר בהמשך הפסוק, שבת פרעה שלחה את אחת מהן לקחת את התיבה. הנימוק השני- נוהג בדרכי מלכות- התיבה מרוחקת מהחוף, ולא ייתכן שבת המלך תיכנס לעומק היאור כדי למשות את התיבה, שהונחה מן הסתם במקום רחוק מן היבשה "שלא יגיע אליה כל עובר". הנימוק השלישי(בלבד)  המכריע את הכף לטובת הפירוש: אמתה- שפחתה, לדעת ראב"ע הוא הנימוק  הלשוני- ניקודי, המובא גם על ידי רש"י(אף החזקוני- רבי חזקיה אבן מנוח, שחי במאה ה – 16 מכריע לטובת הפירוש לפיו אמתה- שפחתה, וזאת לאור ניקודה של המילה כפי שהוא לפנינו. ראו ריכוז הדעות, בחיבור מנחת ש"י שנכתב על ידי ר' ידידיה שלמה נורצי , בפירוש לפסוקנו).

 מעניין לראות במקרה שלנו את התרגומים הארמיים למקרא, המשקפים פרשנות קדומה. אונקלוס מתרגם: "ואושטת ית אמתה"- ברור  שלפי פירוש זה, מובנה של המילה אמתה- ידה. לעומת זאת בתרגום ירושלמי השלם, התרגום הוא "ושלחת ית אמהתא". נחלקו אפוא גם התרגומים הארמיים העתיקים במחלוקת שהבאנו לעיל בשם האמוראים בתלמוד הבבלי במסכת סוטה.  לעניין זה מציין הרב רפאל בנימין פוזן כי:  "הניקוד אמתה(ללא דגש במ"ם. נ.ו) מסייע לת"נ (תרגום נאופיטי- ירושלמי השלם  נ.ו) שהכוונה לשפחה, כי אם הכוונה לזרוע היה צריך להינקד אמתה כדברי רש"י. מסתבר אפוא שאונקלוס גרס אמתה ולכן פירש שמדובר על ידה... ואם כן, אין הכרח לומר שרמז לדרשת חז"ל 'שנשתרבבה אמות הרבה..." (הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן – ביאורים, פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, שמות, ירושלים תשע"ב, עמ'  37-36 וראו הערות 89-88 שם. ראו גם לעניין זה את פירוש הרב שעוועל לפסוקנו שם. הוא מביא מקורות מהם עולה כי יש מחלוקת בניקודה  המקורי של  המילה אמתה שבפסוקנו).

לסיכום: עסקנו הפעם בשני עניינים הנוגעים לפסוק שבפרשתנו. אשר לפיסוק הטעמים בצלע א, הראינו את מגבלת פיסוק הטעמים מול הקושי הלשוני בפסוק, שיש הפותרים אותו בשיטת "סרסהו ופרשהו" ובאשר לחלק השני של הפסוק- ראינו את הדעות השנות בפירוש מילה בפסוק, ואת הקשר בין דעות אלה לבן הניקוד של המילה.

שבת שלום

Edit Post Text