טיפ שבועי לפרשת בא
השבת נקרא בתורה את פרשת בא, הפרשה השלישית בספר שמות. נשוב ונעסוק הפעם, בהררכייה בין המפסיקים ובחשיבות הנשימה הנכונה בעת הקריאה, באופן המבטא את ההדרגתיות הנכונה שבין המפסיקים. נעשה זאת הפעם מתוך עיון בשני פסוקים בפרשתנו.
אציין כי הרעיון לטיפ שלהלן עלה במוחי בזכות עיון במאמר של פרופסור ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת" (בתוך) רפאל יצחק (זינגר) זר ויוסף עופר (עורכים), ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205. ראו בפרט בעמ' 223-222 למאמר).
בפרשה אנו קוראים על דיני קורבן הפסח (המכונה"פסח מצרים"). בין הייתר מצווה התורה: "ולא תותירו ממנו עד בקר. והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו"(יב, י). זהו לאוו מיוחד. בצד האיסור, מלמדת התורה מה יש לעשות היה והאדם עובר על האיסור, התורה מציעה דרך לתיקון(איסור מסוג זה קרוי: לאו הניתק לעשה. על לאו הניתק לעשה ראו: רמב"ם הלכות גזילה ואבידה א, א: מ. טרופר, "לאו הניתק לעשה- בירורו הלשוני ומשמעותו. נמצא במרשתת. ראו גם באנציקלופדיה ויקפדיה ובאתר דעת במרשתת בערך הנושא שם זה).
פיסוק הטעמים לפסוק זה משקף את הסיטואציה ההלכתית המיוחדת הזאת. הפסוק מתחלק במילה המוקפת 'עד-בוקר'. צלע א היא האיסור- צלע ב מציגה את הדרך לתיקון, המוצעת למי שעבר על האיסור.
נתמקד בצלע ב של הפסוק: "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו". כיצד יש לקרוא צלע זו? קיימות שתי אפשרויות. האחת- והנותר ממנו עד בוקר- באש תשרופו. פירוש הכתוב לפי פיסוק זה: הבשר שנותר מקרבן הפסח עד הבוקר (והותרתו מהווה איסור כמפורט בצלע א של הפסוק)- אותו יש לשרוף. לפי פירוש זה, הכתוב אינו אומר דבר על המועד שבו יש לבצע את השריפה(ואמנם חז"ל נדרשו לעניין מועד השריפה, וכך נאמר בתלמוד הבבלי(פסחים פג, ב) " וכן תני דבי חזקיה: אמר קרא 'לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו' שאין תלמוד לומר עד בקר, מה תלמוד לומר עד בקר? ליתן לו בקר שני לשריפתו". ראו גם דברי רש"י בפירושו לפסוק).
השניה- והנותר ממנו- עד בוקר באש תשרופו- לפי חלוקה זו, קובעת התורה מועד אחרון לביצוע השריפה- יש לבצע את השריפה (שהיא תיקון לעבירת ההותרה) עד הבוקר שלמחרת הלילה שבו אוכלים את קרבן הפסח.
והנה בעלי הטעמים העמידו את הטעם תביר תחת המלה ממנו ואת הטעם טיפחא תחת המילה המוקפת 'עד-בוקר'. כפי שהדגשנו פעמים רבות בעבר- הטיפחא הוא מפסיק גדול מן התביר, ועל כן הקריאה הנכונה של הפסוק היא "והנתר ממנו עד בוקר- באש תשרפו"(וראו הערת בעל הפירוש מענה לשון לפסוקנו בתוך: תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג).
והנה פסוק נוסף בפרשתנו, הממחיש את ההררכיה בין הטיפחא לבין התביר. התורה מצווה: "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. וכל בכור אדם בבניך תפדה"(יג, יג).
אף כאן לפנינו מצווה מסוג "לאו הניתק לעשה". התורה מצווה לפדות את פטר החמר בשה, ובצד מצווה זו מלמדת התורה מה יעשה אדם שבחר שלא לפדות- 'ואם לא תפדה וערפתו'.
מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנח במילה 'וערפתו'. צלע א עניינה בפדיון פטר חמור, ואילו צלע ב עניינה פדיון בכור האדם.
כיצד פודים את הבכור? צלע א של הפסוק עוסקת כאמור בפדיון פטר חמור והתורה מצווה: "וכל פטר חמר תפדה בשה"- כלומר, את פטר החמור יש לפדות באמצעות השה, שהוא תמורה לחמור.
לאור פירוש זה נשאלת השאלה: כיצד יש לפרש את צלע ב וכיצד יש לקרוא אותה? האם יש לקרוא: "וכל בכר אדם- בבניך תפדה", או : "וכל בכר אדם בבניך – תפדה"? האם גם בצלע ב מוצעת תמורה לפדיון בכור האדם, כשם שבצלע א מוצעת תמורה לפדיון החמור?
ניתן להבחין בפרשנות קדומה לפסוק זה מתוך עיון בתרגום המכונה יונתן, לפסוקנו: "וכל בוכרא דאינשא בברך תפרוק ולא בעבדך תפרוק בכספא"- התרגום לפסוק מוסיף מה שאינו קיים בצלע ב של המקור העברי. בפסוק העברי אין שלילה של דרך פדיון מסויימת, ואולם המתרגם הוסיף "ולא בעבדך תפרוק"- כלומר, על פי התרגום, יש הדגשה כפולה לדין שאת הפדיון יש לבצע בכסף דווקא, ולא באמצעות עבד.
נמצאנו למדים אפוא כי המילה 'בבניך' על פי פירוש זה נקשרת למילה אדם שלפניה, ולא אל המילה תפדה שאחריה. לשון אחר: יש לקרוא את הפסוק כך:"וכל בכר אדם בבניך- תפדה(וכיצד תפדה? בכסף)".
פרשנות זו לפסוק באה לידי ביטוי גם בפיסוק הטעמים. בעלי הטעמים העמידו את הטעם טיפחא תחת המילה בבניך, ואת המילה אדם הטעימו בתביר שכאמור הינו מפסיק הקטן בכח פיסוקו מן הטיפחא שלאחריו. נמצא אפוא כי, גם מפיסוק הטעמים עולה כי יש לקרוא את הפסוק:"וכל בכר אדם בבניך- תפדה".
לסיכום: עסקנו הפעם בשני פסוקים מפרשת השבוע, שפיסוק הטעמים שלהם מדגים ומדגיש את כח הפיסוק העודף של הטיפחא על פני התביר שלפניו. להדגשת עניין זה חשיבות יתירה לאור הקריאה הרווחת הנוטה להדגיש דווקא את התביר כמפסיק ארוך וגדול, עובדה המביאה לידי שיבוש בהבנת פסוקים רבים. לדעתנו, פיתרון אפשרי לשיבוש זה הוא נשימה ממושכת לאחר הטיפחא, במקום לאחר המילה המוטעמת בתביר. נשימה שלא במקום ההפסקה הגדולה של הפסוקים, משבשת את קריאת הפסוק ואת הבנת משמעו. פסוקים אלה מהווים שתי דוגמאות (מני רבות) למקומות שבהם משבשת הנגינה הרווחת את קריאת הפסוק כהלכתו (סקירה של דוגמאות רבות כאלה ראו אצל ש. קוגוט במאמרו הנ"ל).
שבת שלום
Edit Post Text
