טיפ שבועי לפרשת בשלח

בליבה של פרשת השבוע, פרשת בשלח, ניצבת "שירת הים" שנאמרה על ידי משה ובני ישראל (ראו דברי רש"י לפרק טו, א בדיבור המתחיל: "אז ישיר משה").

הפעם נשוב ונעסוק באחד מפסוקי השירה: "תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ" (טו, יז). בעבר עסקנו בצלע ב של הפסוק. נתמקד הפעם בצלע א של הפסוק.

בפסוק זה כמה פעלים מיוחדים בצורתם: תְּבִאֵ֗מוֹ, תִטָּעֵ֙מוֹ֙. פעלים מסוג זה מצאנו בפסוקי שירת הים עצמה (כמו: כִּסָּ֣מוֹ – פסוק י. תִּבְלָעֵ֖מוֹ – פסוק יב. יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ – פסוק טו. על פעלים אלו ראו הערת המסורה לפסוקנו המציינת כי המילים תִּבְאמוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ אינן מופיעות בצורה זו בשום מקום אחר. על השימוש במילה תְּבִאֵ֗מוֹ דווקא בפסוקנו ראו פירוש רש"י לפסוק בדיבור המתחיל תבאמו – נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו...". דיון מעניין על דרכו של רש"י בפירוש הפסוק הזה מול דרכו של רש"י כמהלך בדרך כלל בדרך הפשט, ראו בדרשת האדמו"ר מלובוויטש': "בפלוגתא הש"ס והמכילתא גבי מקדש שנזכר בשירה"(בתוך) לקראת שבת – עיונים וביאורים בפרשת השבוע, שנה ה גליון קסד, תשס"ח. נמצא במרשתת באתר chabadlibrary.org)

נשאלת  השאלה: לאן יש לייחס את המילים, "מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק" – האם מילים אלה הם תמורה למילים 'בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔'? או שמא יש ליחס מילים אלה  למלה תִּבְאמוֹ (ולפי פירוש זה, הביטוי 'וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔' מהווה למעשה מעין מאמר מוסגר בתוך צלע א)?

 כמה  מן הפרשנים  רואים  בשתי המילים ' תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙' – צמד פעלים. כך למשל ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא.  מגדולי פרשני המקרא בימי הביניים שפעל  בספרד, בצרפת ובאיטליה במאות ה 12-11) כותב  בפירושו לפסוקנו: "תבאמו ותטעמו – תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו". וכן ר' עובדיה  ספורנו(חי באיטליה במאה ה–16) כותב בפירושו לפסוק: "תבאמו ותטעמו – שלא יגלו ממנה".

בעניין הייחס בין הביטוי 'בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔' לבין הביטוי 'מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק', כתב ר' יוסף בכור שור(פרשן מקרא שחי במאה ה - 12 בצרפת . היה מתלמידי רבנו תם, נכדו של רש"י)"... שהוצאתם מבית עבדים כדי שיעבדוך בהר נחלתך, שהוא מכון לשבתך שפעלת והכינות לך...".  מדברים אלה עולה כי הביטוי 'מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק' הוא תמורה לביטוי 'בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔'.

 בדרך זו הולך גם רלב"ג (ר' לוי בן גרשום- פרשן מקרא, שחי בין השנים 1344-1288 ופעל בחבל פרובנס שבדרום צרפת) בפירושו לפסוק, ואלו דבריו:  "ותביא אותם ותטעם בהר נחלתך, והוא הר המוריה, שהיה בו בית המקדש והוא מכון אשר פעלת לשבתך.... והוא המקדש אשר כוננו ידיך...". גם מפירוש זה עולה כי : הר נחלתך= מכון לשבתך פעלת ה'=  מקדש – ה' כוננו ידך.

 אין בפירושים שהבאנו כל הבחנה  או הפרדה בין הפועל תבאמו לבין הפועל ותטעמו, וכן אין בהם הבחנה בין הביטוי ''בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔'', לבין הביטוי ''מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק".

ומה דעת בעלי הטעמים? מבחינת פיסוק הטעמים של צלע א, הצלע מתחלקת במילה נחלתך,  המוטעמת בזקף. המילה תביאמו מוטעמת ברביע והמילה וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ מוטעמת בפשטא, כלומר: תיאור המקום 'בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔' מתייחס רק לפועל וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙.

 וכך יש לקרוא את צלע א לפי פיסוק הטעמים: "תְּבִאֵ֗מוֹ, וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔, מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ – יְקֹוָ֑ק".

 כיצד יש לפרש את הפרדת בעל הטעמים בין הפועל תְּבִאֵ֗מוֹ לבין הפועל וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙? על  שאלה זו עונה  שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, חי באיטליה בין השנים 1800–1865)  בהרחבה בפירוש לפסוק זה ואלה דבריו: "דעת בעל הטעמים נכונה מאד בפסוק הזה, והמפרשים לא הבינוה כלל, וזה שיעור הכתוב : תביאמו (וקודם לכן תטעמו בהר נחלתך) אל מכון לשבתך פעלת ה', אשר הוא המקדש אשר כוננו ידך: תבאמו דבק עם מכון לשבתך והוא בית המקדש ובא לשון ביאה בלי קשר אות משמשת על דרך 'בואו שעריו בתודה (תהילים ק, ד)...וכמוהו רבים, אבל הנטיעה נקשרת בהכרח עם בי"ת המקום: והנה 'ותטעמו בהר נחלתך' הוא מאמר מוסגר ועל כן בא 'תבאמו' בטעם רביע המפרידו מן 'ותטעמו' ".

נבאר את דברי שד"ל –  לדעתו יש להבדיל  ולהפריד בין שני הפעלים, תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙. מבחינה לשונית – השורש בו"א, אינו מכריח שתבוא אחריו מילת יחס (כגון: אל, ב וכו'). בניגוד לכך, המילה ותטעמו זוקקת אחריה מילת יחס "תטעמו ב"(מקום כל שהוא). האבחנה הזו בין שני הפעלים, ששד"ל תומך אותה בראיות מפסוקים אחרים, מכריחה את הפירוש הבא: תבאמו – מכון אשר פעלת ה, ותטעמו –  בהר נחלתך.

 לפי פירוש זה, יוצא כי המילים  'ותטעמו בהר נחלתך' הם  למעשה מאמר מוסגר בתוך צלע א (וכפי שאמרנו פעמים מספר בעבר, "חוק המאמר המוסגר" קובע כי המאמר המוסגר מסתיים במפסיק גדול יותר מן המפסיק שלפניו. במקרה שלפנינו, תבאמו – שלפני המאמר המוסגר, מוטעם ברביע, והמילה בנחלתך המסיימת את המאמר המוסגר, מוטעמת בזקף, שהוא מפסיק הגדול בכוח פיסוקו מן הרביע).

לפי פירושו של שד"ל, צלע ב של הפסוק – 'מקדש ה' כוננו ידך'- הוא למעשה ביטוי שהוא תמורה למילים 'מכון לשבתך פעלת ה'', בעוד שהמילים 'ותטעמו בהר נחלתך' הינם מאמר מוסגר בתוך צלע א. מאמר מוסגר זה משקף לדעת שד"ל באופן ענייני את השלב הראשון- קודם  באה הנטיעה בהר נחלתך, ורק אחר כך 'תביאמו אל מכון לשבתך פעלת-  שהוא: מקדש-   ה' כוננו ידיך". 

 שד"ל מצדיק אפוא באופן מלא את דעת בעלי הטעמים אשר הפרידו בין הפעלים בני המבנה הדומה 'תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙'  ואשר פירשו את הפסוק כמשפט שיש בו מאמר מוסגר באמצעו (וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔) תוך יצירת קשר של תמורה בין הביטוי 'מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק'  לבין הביטוי  שבצלע ב: 'מִקְּדָ֕שׁ – אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ'.

לסיכום: עסקנו היום בשני פעלים בתוך פסוק מתוך שירת הים שבפרשת השבוע. ראינו את דעות הפרשנים שמפרשים שני פעלים אלה כביטוי אחד. לעומתם ראינו את דעת שד"ל התומך יתדותיו בבעלי הטעמים, אשר הפרידו בין שני הפעלים הללו, תוך יצירת  מבנה של "מאמר מוסגר" בתוך צלע ב של הפסוק, שמשמעו הענייני הוא כי יש בפסוקנו נבואה לגאולה דו שלבית: השלב האחד הוא ביאה אל 'מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛'. בשלב השני : 'תִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔'.

שבת שלום

Edit Post Text