טיפ שבועי לפרשת משפטים
השבת נקרא בתורה את פרשת משפטים, שבה מפרטת התורה מצוות מתחומים שונים. אחד מן החוקים שבפרשה עוסק בהיבטים הממוניים של הגניבה (כא,לז- כב, ג).
בפרק כב פסוק ג נאמר: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים. שנים ישלם". דין זה, הידוע בספרות ההלכה בשם "תשלומי כפל" קובע כי אם נתפס הגנב ובידו נמצאת הגניבה - הוא מחזיר את הגניבה לבעליה וגם משלם קנס נוסף בשווי החפץ הנגנב ("משור עד חמור עד שה"- צורת ביטוי זו שכיחה במקרא. ראו למשל: בראשית ו, ז: שופטים טו, ה: שמואל א טו, ג ועוד. במקרה שלנו נדרשה צורה לשונית זו על ידי חז"ל לומר ש"כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים". ראו בבלי בבא קמא סב, ב: רש"י לפסוקנו בדיבור המתחיל, "משור עד חמור").
הפסוק מתחלק באתנח במילה 'חיים'. חלוקת הפסוק נראית מובנת וברורה. צלע א היא התנאי: "אם....", ואילו צלע ב היא תשובת התנאי. אם תימצא הבהמה כשהיא חיה - ישלם הגנב את דמיה, בנוסף להחזרתה אל בעליה.
כמה מפרשנינו הלכו בעקבות חז"ל ופירשו את פסוקנו כחריג למה שנאמר בפרק כא פסוק לז, שם נאמר: "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו. חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". על פי דרך זו, פסוקנו בא לומר שבניגוד למקרה המתואר בפרק כא פסוק לז, העוסק במקרה שהגנב טבח (שחט) את הבהמה- אם נמצאת הגניבה כשהיא עדיין בחיים – ישולמו תשלומי כפל בלבד (לעיון בהיבטים כלכליים של דיני תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, ראו: מ. בר-ניב, "הביטים כלכליים בדין כפל, ארבעה וחמישה", דיני ישראל יז(תשנג-תשנד), עמ' 238-211).
כיצד נלמדת הלכה זו? זו נקודת מפתח, שכן ניתן לכאורה ללומדה באופן ההולם את פיסוק הטעמים וניתן ללומדה באופן המתנגש עימו.
לימוד באופן ההולם את פיסוק הטעמים, כיצד? על ידי חלוקת הפסוק לצלעותיו כפי שהראנו לעיל, כלומר: "אם ימצא.... חיים (אז) שנים ישלם". כלומר, אם הבהמה הנגנבת תימצא בעודה בחיים- במקרה כזה ישלם הגנב תשלומי כפל בלבד.
מאידך, שנינו במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים יג): "חיים שנים ישלם, ולא מתים". בניגוד לדרך הלימוד הקודמת, דרשה זו של חז"ל מעבירה למעשה את המילה חיים שבפסוקנו מצלע א לצלע ב, ולפיה יש לקרוא את הפסוק כך:"... משור עד חמור עד שה. חיים - שניים ישלם". העתקה זו של המילה חיים אל צלע ב עומדת כמובן בניגוד לפיסוק הטעמים(על השיקולים שהנחו את בעלי המדרש מול השיקולים שהנחו את בעלי הטעמים בפסוק זה, ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 125-124).
נבחן להלן כמה מדברי פרשנינו בעניין זה ונראה האם הם למדים את ההלכה מן המדרש או בדרך אחרת.
רס"ג(ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון. חי בין השנים 942-882. עמד בראש ישיבת סורא) בפירושו לפסוקנו מפרש: "עד שה חיים- והם חיים הרי זה משלם במקום האחד שניים". נראה מתוך פירושו של רס"ג כי הוא קורא את הפסוק, כפי שפסקוהו בעלי הטעמים, כלומר, המילה 'חיים' משוייכת לצלע א ולא לצלע ב, וזאת בניגוד כאמור למה שעולה לכאורה מדרשת חז"ל במכילתא(ראו: ש. קוגוט שם, עמ' 78).
רש"י (ר' שלמה יצחקי. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק מפרש: "חיים שנים ישלם- ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים". נראה בעליל מדברי רש"י כי הוא הולך בעקבות הדרשה שבמכילתא, ובכך נמצא למעשה מפרש כנגד פיסוק הטעמים.ואכן הבנה כזו את פירושו של רש"י לפסוקנו משקף הנצי"ב מוולוז'ין(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה – 19 חי בין השנים 1893-1816) בפירוש "הרחב דבר" לפסוקנו, ואלו דבריו: "ורש"י פירש ' ישלם חיים ולא מתים'... וע"כ(ועל כרחך נ.ו) אין זה אלא אסמכתא... וגם מסדר נגינת הטעמים אינו משמע הכי, שהרי המפסיק הוא על תיבת חיים, אלמא דקאי אדלקמיה דנמצא בידו(כלומר שהמלה 'חיים' מתייחסת למה שלפניה נ.ו)... אלא הדרש שהביא רש"י הוא בתורת כונה שניה..." (אם כי נראה, כי אנו למדים על כך מה"דיבור המתחיל" של רש"י, ולאוו דווקא מדברי רש"י עצמם. לדיון בנושא דיבור המתחיל בפירוש רש"י ראו: י"ש שפיגל, "על 'דיבור המתחיל' בפירוש רש"י לתלמוד"(בתוך): א. כהן(עורך), רש"י ובית מדרשו, רמת גן תשע"ג, עמ' 264-235. יצויין כי המחבר עצמו מציין כי ייתכן כי חלק מדבריו במאמר ישימים גם לגבי פירוש רש"י לתורה).
לעומת רש"י, נראה כי נכדו, רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר. חי בצרפת בין השנים 1160-1080) מפרש את פסוקנו בהתאמה לפיסוק הטעמים ואילו דבריו "חיים- שלא טבחו, אז שנים ישלם, ולא ארבעה וחמישה". המילה 'אז', מראה כי רשב"ם חילק את הפסוק, בדיוק במקום שבו בעלי הטעמים חלקוהו.
עימות חזיתי בין דרך המדרש לדרך הפשט בפירוש פסוקנו, מציג ר' יוסף בכור שור (פרשן מקרא שחי במאה ה – 12 בצרפת. היה מתלמידי רבנו תם, נכדו של רש"י) בפירושו לפסוקנו, ואלו דבריו: " שנים ישלם –'תשלומי כפל' ... ומדקאמר עד שור ועד חמור ועד שה חיים, נראה כמו כן שדין כל בהמה שוה לפי הפשט דחיים- שנים, אבל אם אינם חיים- ישלם ארבעה וחמישה, ואפילו חמור, אבל רבותינו אמרו 'כל שישנו בטביחה ישנו במכירה...', וגם אמרו רבותינו :' שור ושה שכופלו הכתוב...' וחיים ישלם- והכי קאמר: כשישלם אותם, חיים ישלם ולא שחוטים ולא מתים".
פרשן זה מעורר את בעיית אי ההתאמה לכאורה שבין פסוקנו לבין הנאמר בפרק כא פסוק לז: "...חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", בעוד שבפסוקנו נאמר- שנים ישלם, דהיינו - תשלומי כפל בלבד, ולא תשלומי ארבעה וחמישה.
הפרשן מניח שלפי הפשט, דין כל הבהמות שווה - אם נמצאה הגניבה כשהיא חיה- משלם תשלומי כפל בלבד(גם בשור ושה), ואילו אם הבהמה נשחטה או נמכרה- משלם הגנב תשלומי ארבע וחמישה. לעומת פרשנות פשטית זו, דרשו חז"ל: "כל שישנו בטביחה ישנו במכירה, כל שאינו בטביחה אינו במכירה" (בבלי בבא קמא עז ב). וכן דרשו: "שור ושה שכפלו הכתוב- אין. מידי אחרינא לא" (שם סז, ב),כלומר: בניגוד לעולה מפשט הכתוב, חכמים צמצמו את חובת תשלומי ארבעה וחמישה לשור ושה בלבד וגם קבעו כי תשלומי כפל (שנים ישלם) ישולמו רק כשהם (הבהמות) בחיים, ולא שחוטים או מתים.
המדרש על פסוקנו: "חים - שנים ישלם", אינו הולם כאמור את פיסוק הטעמים", בעוד שלימוד הפסוק על פי דרך הפשט משתלב היטב עם פיסוק הטעמים.
לעומת דרכו של ר' יוסף בכור שור, המעמת באופן חזיתי בין שתי דרכי הפירוש, מנסה מלבי"ם(ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. חי ברומניה, אוקראינה פולין ופרוסיה בשנים 1879-1809) דווקא לגשר בין שני הפירושים, תוך התייחסות מפורשת לפיסוק הטעמים לפסוקנו, ואלה דבריו: "ומה שבא טעם מפסיק(אתנחתא) על חיים כי הוא מוסב גם למעלה: אם היתה הגניבה חיים - חיים ישלם".
המלבי"ם נוקט כאן בשיטה של קריאה כפולה, משל היתה המילה חיים כתובה בפסוק פעמיים, וכאילו יש לקרוא את הפסוק כך: "משור עד שה חיים. חיים- שנים ישלם"(דיון נרחב בשיטת "הקריאה הכפולה, שהתייחסנו אליה בעבר כמה פעמים במסגרת הטיפ השבועי, ראו בספרו של פרופ' קוגוט בעמ' 133-126). כפי שכבר הזכרנו כמה פעמים בעבר, מגבלות שיטת חלוקת הפסוקים של בעלי הטעמים מביאות לכך שהטעמים אינם יכולים לאפשר דרך של "קריאה כפולה" בפסוק, והם חייבים לחלק את הפסוק לחלקיו ולהכריע(ראו בספרו של פרופסור קוגוט בעמ' 128).
עם זאת, נראה כי פירושו זה של מלבי"ם הולם את שיטתו הכללית בפרשנות, לפיה פרשנות התורה שבעל פה את התורה שבכתב היא הפרשנות המחייבת והיא גם הפשט האמיתי, משום שהיא משוקעת בלשונה של התורה שבכתב. לשון אחר, לשיטת מלבי"ם - אין ניגוד בין פשט הכתוב לבין מדרשו "וכל דברי הקבלה ותורת הפה בכתב מבוארות ובעומק הפשט והמליצה שמורות... כי הדרוש הוא הפשט הפשוט. וכל דברי חז"ל מוכיחים ומוטבעים בעומק הלשון וביסודי השפה העבריה"(הקדמת מלב"ים לספר ויקרא, עמ' 2. הרחבה בעניין זה ראו בספרו של אמו"ר:ש.ורגון, שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 357-356 ובמקורת המובאים בהערות השוליים שם).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק, שיש בו לכאורה מחלוקת בין דרכם של בעלי הטעמים לבין דרכם של בעלי מדרש ההלכה. ראינו עמדות שונות בין פרשנינו ביחס לניגוד זה. הדעה האחת- פרשנות על פי פשט הפסוק וכנגד דרך המדרש (רס"ג, רשב"ם). השניה - אימוץ דרכו של המדרש באופן מוחלט(רש"י). השלישית- הצגת שתי הדעות ועימות ישיר ביניהם(ר' יוסף בכור שור), והדרך הרביעית בה מהלך המלבי"ם היא דרך הזהות המוחלטת בין הפשט לבין המדרש, ובמקרה שלנו, הזדהות בין דרכם של בעלי הטעמים לבין דרך המדרש.
שבת שלום
