טיפ שבועי לפרשת תרומה

השבת נקרא בתורה את פרשת תרומה.  הפרשה מפרטת את ציווי ה' למשה על עשיית המשכן וכליו. לקראת סוף הפרשה מפורט הציווי על עשיית מזבח הנחושת (כז, א-ח). המזבח עשוי מעצי שיטים, אך מצופה בנחושת (ראו על כך פירוש רש"י לפסוק ב, בדיבור המתחיל 'וצפית אתו נחשת').

התורה מצווה: "ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת. ועשית על הרשת ארבע טבעת נחשת על ארבע קצותיו"(כז, ד).

 הפסוק מתחלק באתנחתא תחת המילה 'נחשת'. נראה כי הטעם הענייני לחלוקת הפסוק דווקא במקום זה, הוא שצלע א עוסקת בעשיית המכבר, ואילו צלע ב עוסקת בעשיית הטבעות של הרשת. לשון אחר, בכל אחת משתי הצלעות בא ציוויי אחר. האתנחתא מפרידה בין שני הציוויים.

נתמקד בצלע א של הפסוק:"ועשית לו מכבר מעשה רשת נחשת". הצלע מתחלקת בזקף הנתון על המילה מכבר. לכאורה נראה כי הטעם לחלוקה זו הוא שהחלק הראשון של הצלע  הוא הציווי הכללי, ואילו  החלק השני של הצלע מפרט את האופן שבו יש לבצע את עשיית המכבר. עם זאת, נראה להלן שהדברים אינם כה פשוטים.

 מהו המכבר? מבאר רש"י(ר' שלמה יצחקי. חי בצרפת בין השנים

1105-1040) בפירושו לפסוק: "לשון כברה שקורין קריבל"א בלעז, כמין לבוש עשוי לו למזבח, עשוי חורין חורין כמין רשת...".

 בדרך דומה אך מפורטת מעט יותר (ועל כן מובנת יותר)  נוקטים  כמה מן  המפרשים המאוחרים לרש"י. כך למשל רשב"ם, נכדו של רש"י (ר' שמואל בן מאיר. חי בצרפת בין השנים 1160-1080), כותב בפירושו לפסוק: " מכבר- ככברה, כדכתיב' כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ"(עמוס ט, ט) וכן ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. חי ופעל בספרד ובאיטליה במאות ה – 12-11) בשני פירושיו, מפנה לאותו פסוק בספר עמוס(על הפסוק בספר עמוס ועל הנבואה שבתוכה הוא כלול ראו מאמרו של הרב י. הרשקוביץ, "האדם אל מול קנאת ה"(בתוך): אהרן אלדר( עורך), מפטירין בנביא- עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ' 375-373).

 ניתן להבין מפירושים אלה כי המכבר הינו מתקן הנראה כמין רשת, מחורר.

מאיזה חומר היה עשוי המכבר?

סוללת פרשנים שנביא מדבריהם להלן מבארים כי המכבר היה עשוי מנחושת. כך למשל  כותב ראב"ע בפירושו הארוך:  "ונחשת- דבק, כאילו כתוב: 'מכבר נחשת כמעשה רשת".

גם הרלב"ג  בפירושו לפסוק מפרש:" רוצה לומר שיעשה מנחושת כדמות כברה, שיהיה נקוב כמו הרשת. ועל הרשת היו ארבע טבעות נחושת, לשום בהם הבדים לשאת המזבח, והנה זה המכבר היה דבק במזבח בלתי מתפרד ממנו, באופן שכאשר ישימו הבדים בטבעותיו ישאו עימו המזבח, והוא היה נתון תחת הסובב והיה מגיע עד חצי קומת המזבח להבדיל בין הדמים הנתונים למעלה, כמו דם החטאת ובין הדמים הנתונים למטה, כמו דם העולה...".

הרלב"ג מפרט בהרחבה את התפקיד שנועד למכבר- המכבר היה  מתקן עשוי מנחושת, מחורר, שתפקידו היה להבדיל בין סוגים שונים של דמים שהיו נוהגים להזות אל המזבח, במהלך הקרבות הקורבנות השונים שהיו מקריבים על גביו.

כרקע לעניין זה  נציין כי על פי דיני הקורבנות, ישנם קורבנות שבהן הכהן מזה את הדם כלפי מעלה(כמו החטאת) ולעומת זאת היו קורבנות שהיו מזים כלפי מטה(כמו דם העולה) והמכבר נועד להפריד ביניהם(ראו רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות ה, ו-ז. על דמים הנתונים מעלה והדמים הנתונים מטה אנו שומעים  גם  בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. ראו משנה יומא  ה, ג).

תיאור מפורט של תפקיד המכבר מוצאים אנו בדברי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800)לפסוקנו:  "המכבר סביבות המזבח לקבל הנתחים והעצים הנופלים...המכבר לא היה קבוע אלא מיטלטל, כי למטה(פרק ל"ט פסוקים לג, לט) הזכיר שהביאו אל משה את מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו, ושם לא נזכר דבר ממה שהיה קבוע בגוף אחר...".

האם הפירוש לפיו המכבר היה עשוי נחשת עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים? כדי להגיע למסקנה לפיה המכבר היה עשוי מנחושת, יש לקרוא את הפסוק כך: "ועשית לו מכבר נחשת- מעשה רשת", ואכן כך קרא רש"י את פסוקנו וכותב: "ומקרא מסורס הוא".

כבר ראינו בעבר כי מקרא מסורס איננו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים(ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 71. ראו טיפ שבועי לפרשת שמות  על הפסוק: "ותרד בת פרעה לרחוץ..."   שאף אותו מפרש רש"י בשיטת "סרסהו ופרשהו").

ואכן, שד"ל בפירושו לפסוקנו מעיר: מכבר: כפירוש רש"י ונגד הטעמים(ראו גם פירושו של  עמוס חכם לפסוקנו. הפירוש יצא במסגרת הסדרה דעת מקרא בשנת תשנ"א. על  מעמד טעמי המקרא בפירוש דעת מקרא לתורה, ראו: ל. הימלפברב, "על מעמדם של טעמי המקרא בפירוש 'דעת מקרא' לתורה", בית מקרא נב (תשס"ז), חוברת א, עמ' 116-103. ראו התייחסות לפירוש לפסוקנו בעמ' 116 של המאמר).

נראה כי לפי הפירוש לפיו המכבר היה עשוי נחושת, היו צריכים הטעמים להיות כך:  מכבר- בתביר. רשת - בטיפחא. במקרה כזה, הטיפחא היתה המפסיק הגדול בצלע א, ואזי קריאת הפסוק היתה צריכה להיות כך: "ועשית לו מכבר מעשה רשת- נחושת"(קריאה שמזכירה במקצת את פיסוק הטעמים בפרק לט  פסוק כד). אולם, בפסוקנו, בעלי הטעמים בחרו שלא ללכת בדרך זו.

מאחר שלא מצאנו פירוש  לפסוק, העולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים (לפיו נראה כי המילה נחושת  מתייחסת לרשת, ולא למכבר), ייתכן לומר שחלוקת בעלי הטעמים את צלע א בפסוקנו איננה נובעת ממניעים פרשניים טהורים, אלא  מנימוקים הקשורים לנוחות הקריאה ולחלוקה שוויונית בין חלקי הצלע, וכפי שכותב שד"ל עצמו בפירושו לישעיה ב, יב: "אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה...לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת העניין, חולקים הפסוק לשני חלקים ונותנין את האתנח באמצע או קרוב לאמצע...".

עם זאת, נשוב ונדגיש את שאמרנו בעבר בהקשר לכך - ישנם פסוקים רבים שאינם מתחלקים באופן שוויוני בין הצלעות וגם החלוקה הראשית בתוך הצלעות איננה במקום הקרוב לאמצע הצלע.  נראה אפוא כי לא נמצאה אחידות בשימוש

ב" דרכי הקריאה". מכול מקום, בפסוקנו, ייתכן  לפרש, ובוודאי לפי דרכו של שד"ל, כי חלוקת צלע א בדרך זו נעוצה בשיקולים מעין אלה.

כיוון אפשרי אחר, להתייחסות לפיסוק הטעמים בפסוקנו הוא, שהפסוק מהווה דוגמה לחוסר האחידות הכללי בתיאור מלאכת המשכן, בין הפועל עשה  (להטיותיו השונות )ובין החומר שכלי המשכן עשויים ממנו. פרופסור יוחנן ברויאר מראה כי "...(ו)שני מנהגים מצאנו ביחס שבין עשה ובין החומר: לעיתים הם מוסבים זה לזה. לעיתים לא"(י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים",(בתוך): ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191 ראו בפרט עמ' 197-194). כך למשל,  בכמה פסוקים במעשה המשכן,  אנו מוצאים כי החומר מוסב ישירות אל הפועל עשה(ראו : לז, כה: כה, יח: לח,א ועוד). לעומת זאת, במקרים אחרים אנו מוצאים כי אין הפועל עשה (להטיותיו) מוסב אל החומר, ובמקרים אלה מופיע החומר  כמוסב אל כלי השרת(ראו למשל : לט, כה: כו, ו: כח, מב). על פי גישה זו, נראה כי בפסוקנו  מוסב הפועל עשה אל כלי השרת (המכבר).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע, שפירושו הענייני אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם פיסוק בעלי הטעמים.  הראנו כי הקושי בפיסוק הטעמים בפסוקנו  משתלב במגמת חוסר האחידות במעשה המשכן באופן חלוקת הפסוקים בהם מדובר בביצוע מעשה, בין יחוס הפעולה אל החומר לבין הפרדתם זה מזה. היצענו כי חלוקת פסוקנו על ידי בעלי הטעמים, אפשר שנעשתה ממניעים חוץ פרשניים, כאלה הנוגעים לנוחות הקריאה השוטפת, נימוק שעולה מידי פעם בדברי פרשנים וחוקרים, כשלא נמצא טעם ענייני-פרשני לחלוקה שהציעו בעלי הטעמים.

שבת שלום

vvEdit Post Text