טיפ שבועי לפרשת תצוה​

השבת נקרא בתורה את פרשת תצוה(וגם את פרשת זכור, הנקראת בשבת שלפני חג הפורים (דברים כה, יז-יט). על מנהגים שונים בקריאת פרשת זכור ראו: י. פרץ, "קריאות כפולות כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות במקרא(בתוך), לשון ומסורה- אסופת  מאמרים, אלקנה תשע"ט, עמ' 56-29 ובפרט בעמ' 49-45 למאמר). נשוב ונעסוק הפעם, בהררכייה בין הטעמים המפסיקים ובחשיבות הנשימה הנכונה בעת הקריאה, באופן המבטא נכונה את ההדרגתיות שבין המפסיקים(על עניין זה ראו בטיפים קודמים שכתבנו, כגון הטיפ  לפרשת שמות משנה זו. ראו גם: ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת" (בתוך) רפאל יצחק (זינגר) זר ויוסף עופר (עורכים), ישראל - מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 234-205).

בפרשה אנו קוראים על דיני  בגדי הכהונה, שעל אהרן הכהן ובניו ללבוש בבואם לשרת בקודש. הבגד האחרון ברשימה הוא המכנסים: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. ממתנים ועד ירכים יהיו"(כח, מב). תפקיד המכנסים מתואר בפסוק הבא, שבו נעסוק הפעם: "והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מעד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש  ולא ישאו עון ומתו. חקת עולם לו ולזרעו אחריו".

  הפסוק מתחלק באתנח במילה ומתו. הטעם לחלוקה זו נראה ברור. צלע א מתארת דין ואת העונש לעובר על הדין. צלע ב מתארת את תחולת הדין- חוקת עולם לו ולזרעו אחריו- אין זה דין חד פעמי, אין זה דין המתייחס למשכן בלבד, אלא מדובר בדין שהוא "חקת עולם"(וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק זה בדיבור המתחיל חקת עולם לו- כל מקום שנאמר 'חקת עולם' הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו").

נתמקד בצלע ב של הפסוק: "חקת עולם לו ולזרעו אחריו". כיצד יש לקרוא צלע זו? המילה עולם מוטעמת בתביר, ואילו המילה לו מוטעמת בטיפחא. נשוב ונזכיר, כי הטיפחא הוא מפסיק הגדול בכח הפסקו מן התביר שלפניו(ועל השיבוש ביישום  עיקרון זה בקריאה הרווחת, הרחיב פרופ' קוגוט במאמרו הנ"ל).

לפיכך, הקריאה של צלע זו צריכה להיות: חוקת עולם לו - ולזרעו אחריו (ומומלץ אפילו לנשום קמעא לאחר המלה לו כדי להדגיש את דומיננטיות ההפסק שעל מילה זו).

והנה לפיסוק הטעמים בפסוקנו, התייחס בעל החיבור"מסורת הקריאה" (חיבור שנכתב בשנת תרמ"ו 1886 על ידי ר' יהודה לייב שיסלוביץ. בחיבור זה, ליקט המחבר מסורות הקשורות לאופני הקריאה, מתוך חיבורים קדומים תוך שיבוץ הערות המסורה, תוך שהוא קושר את הערות המסורה לכללי הדקדוק והטעמים), ואלה דבריו: "מלת 'לו' בטפחא ו'לזרעו' במרכא, כי הקורא 'לו' במרכא ולזרעו בטיפחא הוא מחבר אהרן עם זרעו, ואז שב 'אחריו' על 'חוקת עולם' ותהיה הכוונה: חוקת עולם אחריו, ומילות 'לו ולזרעו' הן כמו מאמר מוסגר, ואיננו מובן רק שיהיה חוקת עולם אחריו(בין לו בין לזרעו) ולא בימיו, והוא מאמר הסותר עצמו, כי איך יהיה הדבר חוקת עולם לו אחרי מותו ולא בחייו, אבל אם הטפחא במילת 'לו', תהיה הכוונה חוקת עולם לו בחייו, ואחריו שב אל 'ולזרעו' ופירושו ולזרעו אשר יהיה אחריו יהיה הדבר ג"כ(גם כן נ.ו) חוקת עולם, כי ו"ו העיטוף של 'ולזרעו' מושכת מאמר 'חוקת עולם 'גם לזרעו, כאילו אמר :חוקת עולם לו וחוקת עולם לזרעו אחריו והוא המכוון פה"(ראו הציטוט בתוך פירוש מענה לשון  לפסוקנו, של הרב ריאחי, בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים  תשע"ג. החיבור עצמו ניתן לעיון במרשתת).

נבאר את הדברים: יש לכאורה שתי דרכים לקרוא את צלע ב. האחת: "חקת עולם – לו ולזרעו אחריו. השניה- "חוקת עולם לו- ולזרעו אחריו".

 על פי הדרך הראשונה, היה צריך להיות פיסוק הטעמים כך: המילה לו במרכא, המילה ולזרעו בטיפחא. התוצאה של המבנה הזה היא, כי המילים לו ולזרעו, מתייחסות אל אהרן הכהן(המוזכר בצלע א), אלא שהמשך הפסוק נראה תמוה לפי קריאה זו, כי הכתוב אומר "אחריו". נמצאת אפוא סתירה פנימית בפסוק, כי אם הדין הוא חוקת עולם לאהרן ולזרעו- מה פשר המילה אחריו, ואילו אם הדין יחול רק לאחר כהונת אהרן, לדורות הבאים אחריו, הרי שאין זו חוקת עולם (בוודאי לאור דברי רש"י שהבאנו לעיל).

 התוצאה היא אפוא כי, עניינית, אין לחבר, בין המילים לו ולזרעו, אלא יש להפריד ביניהם, וכך עשו בעלי הטעמים בפסוקנו.  יש לקרוא  אפוא את הפסוק כך: חוקת עולם לו - ולזרעו אחריו. שיעור הכתוב לפי פירוש זה הוא: חוקת עולם לו- חוקת עולם (גם) לזרעו אחריו. המילים חוקת עולם, מתייחסות אפוא, על פי הבנה זו,  הן לאהרן, הן לזרעו אחריו.

והנה בפרק ל פסוק כא מצאנו פסוק דומה לכאורה לפסוקנו, מבחינת המבנה, אך משנעיין בו קמעא נבחין בשוני שבינו לבין פסוקנו, וכך נאמר שם: "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו. והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם".

 נתמקד בצלע ב של הפסוק. המילה המוקפת חק-עולם מוטעמת בתביר והמילה ולזרעו מוטעמת בטיפחא.

עיון זהיר בשני הפסוקים מראה על שוני ביניהם. בעוד שבפסוק שבפרשתנו, מופרדת המילה לו מן המילים ולזרעו אחריו, שכן המילה לו מוטעמת בטיפחא, הרי שבפסוק שבפרק ל מוטעמת המילה לו בטעם משרת(מרכא). המילה ולזרעו מוטעמת בטעם מפסיק (טיפחא)ׂׂׂׂ.

מהי סיבת הפיסוק השונה? נראה כי ההבדל נעוץ בכך שהפסוק בפרשתנו נוקט לשון יחיד "לו ולזרעו אחריו" לכן, המילה אחריו שהיא לשון יחיד- מתייחסת אל המילה ולזרעו. לפיכך ראו בעלי הטעמים להפריד בין המילה לו, לבין המלים ולזרעו אחריו, באמצעות  הצבת טעם מפסיק על המילה לו( טיפחא). לעומת זאת, בפסוק שבפרק ל, המילה לדרתם היא לשון רבים, לכן צירפו בעלי הטעמים בפסוק זה את הביטוי לו ולזרעו והעמידו אותו בטעמים מרכא וטיפחא.

מעניין לצייין כי בפרשת תצווה ישנו מספר לא מועט של פסוקים (או ליתר דיוק -  צלעות בתוך פסוקים) המתחלקות חלוקה עיקרית בטעם טיפחא. עיון בתוכן הפסוקים מראה בבירור, כי  מתן מעמד של מפסיק עיקרי לטעם תביר שבאותן צלעות, משבש לחלוטיין את כוונתו של הפסוק.

כך למשל בדוגמה שלהלן: "ועשו את האפד. זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חשב"(כח, ו). נתמקד בצלע ב של הפסוק. הצלע מתחלקת בטעם טיפחא במילה משזר. משמעות החלוקה היא שהביטוי מעשה חושב שבסוף הפסוק מתייחס לכל מה שנזכר לפניו, כלומר:  "זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר".  קריאה לא זהירה של הפסוק הזה, תוך מתן מעמד של מפסיק גדול לטעם תביר שעל המילה שני, משבש אפוא את משמעו של הפסוק וגורמת להבנה כאילו רק השש משזר אמור להיות מעשה חושב, וזו כמובן מסקנה שאיננה נכונה.

לסיכום: עסקנו הפעם בשני פסוקים מפרשת השבוע, שפיסוק הטעמים שלהם מדגים ומדגיש את כח הפיסוק העודף של הטיפחא על פני התביר שלפניו. להדגשת עניין זה חשיבות יתירה לאור הקריאה הרווחת הנוטה להדגיש דווקא את התביר כמפסיק ארוך וגדול, עובדה המביאה לידי שיבוש בהבנת פסוקים רבים. נשוב ונביע דעתנו, כי פיתרון אפשרי לשיבוש זה הוא נשימה ממושכת לאחר הטיפחא, במקום לאחר המילה המוטעמת בתביר. נשימה שלא במקום ההפסקה הגדולה של הפסוקים, משבשת את קריאת הפסוק ואת הבנת משמעו. פסוקים אלה מהווים שתי דוגמאות (מני רבות) למקומות שבהם משבשת הנגינה הרווחת את קריאת הפסוק כהלכתו.

שבת שלום

Edit Post Text