טיפ שבועי לפרשת כי-תשא
השבת נקרא בתורה את פרשת כי תשא וגם את פרשת פרה, שהיא השלישית מבין ארבע הפרשיות (במדבר יט, א- כב).
בראשית דברי אציין כי הטיפ שלהלן מבוסס, ברובו הגדול, על דבריו של מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל במסגרת חוג לטעמי המקרא (מס' 146-144).
בפרשת השבוע אנו קוראים על הציווי של ה' למשה להכין שמן משחת קודש(ל, כב-לג). השמן הותקן לצורך משיחת המשכן וכליו וכן לצורך משיחתם של אהרן הכהן ובניו. בני ישראל נצטוו להשתמש בו לדורותיהם(ראו תיאורי משיחות במקרא: שמואל א ט, י: טז, א, יג: מלכים א, א. כן ראו הדיון בתלמוד הבבלי בעניין זה במסכת כריתות ה , ב).
שמן המשחה הורכב, על פי הכתוב בפרשתנו, מארבעה סממנים: מר דרור, קנמן בשם, קנה בשם וקידה, וכך נאמר בפסוק, שבו נעסוק הפעם: " ואתה קח לך בשמים ראש, מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים. וקנה בשם חמשים ומאתים"(ל, כג. על ההיבט הבוטני של הפרשה, ראו פירושיו של פרופ' יהודה פליקס לפסוקים כב- לג, בתוך שמות, עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג. ראו גם : י. פליקס, עולם הצומח המקראי, תל אביב תשי"ז, עמ' 254-252). חשוב לציין כי המספרים המפורטים בפסוק מבטאים את משקל החומר. כך, המספר חמש מאות פירושו: במשקל של חמש מאות שקלים(משקלו של המטבע הידוע בשם שקל שתורה עוסקת בו הוא עשרים גרה, כמפורט בפסוק יג. ראו פירוש רש"י לפסוק. להרחבה בנושא זה ראו: יעקב גרשון וייס, מדות ומשקלות של תורה, ירושלים תשמ"ה. ראו גם בערכים: שקל (יחידת משקל),(וגם) מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה באנציקלופדיה ויקיפדיה ובמראי המקומות המוזכרים בהם).
הפסוק מתחלק באתנח במילה ומאתים. שני חומרים מוזכרים בצלע א ואילו החומר השלישי מוזכר בצלע ב. זו חלוקה של רוב ומיעוט שאין בה שום עניין חריג.
ענייננו בביטוי 'וקנמן-בשם מחציתו חמשים ומאתים'. המילה מחציתו מטועמת בטיפחא, ואילו המילה המוקפת וקנמן-בשם מוטעמת בטעם מרכא, שהוא טעם משרת.
ביטוי זה מעורר שאלה פרשנית: אל מה יש לייחס את המילה מחציתו?
ואכן בפירוש ביטוי זה נחלקו התלמודים. על פי האמור בתלמוד הירושלמי מתייחסת המילה מחציתו, אל הפירוט שקדם לקנמן בשם- מור דרור. לכן, היות וכמות מור דרור היא חמש מאות, נמצא כי כמות קנמן הבשם היא מחצית מכמות זו - 250(שקלים ו, א).
לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא לפיה גם קנמון הבשם הובא בכמות זהה לכמות המור דרור, אלא שהכמות (משקל 500 שקלים) הובאה בשתי מחציות של 250 כל אחת: "תנו רבנן: שמן המשחה- מר דרור חמש מאות. קדה חמש מאות. קנמן בשם חמש מאות. וקנה בשם חמשים ומאתיים נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמישים"(כריתות ה, א).
למחלוקת זו בין שני הפירושים מתייחס ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לפסוק כדלקמן: "מחציתו: מאתים וחמשים פשוטו משמע, כי 'מחציתו' על מר דרור, והכוונה לפי מה שפירשו המעתיקים ז"ל, שהיה הקנמון כמו מר דרור, חמש מאות, אלא שישקלו אותו שתי פעמים חצי השיעור, חמישים ומאתיים בכל פעם, ולפי זה הכינוי 'מחציתו' על הקינמון...ונעמוד עם הקבלה".
ר' אברהם בן הרמב"ם טוען אפוא כי פשוטו של מקרא מסכים אומנם עם דעת חז"ל בירושלמי, לפיה קנמון הבשם היה במחצית הכמות של מור דרור (כלומר- 250). ואולם, פרשנות זו סותרת את דעת חז"ל בתלמוד הבבלי, לפיה הכמות של קנמון הבשם היא ככמות מור דרור- חמש מאות שקלים, אלא שהחומר הזה נשקל בשתי פעימות, בניגוד לרכיבים האחרים של שמן המשחה. ר' אברהם בן הרמב"ם מאמץ את דעת חז"ל בתלמוד הבבלי.
נשאלת השאלה: לדעת התלמוד הבבלי, שקנמון הבשם הובא בשתי מחציות - מדוע נעשה הדבר כך? על כך עונה רש"י בפירושו לפסוק: "גזירת הכתוב היא להביאו לחצאין להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין" (כלומר, שקנמון הבשם יישקל פעמיים, ולא פעם אחת).
נראה כי עמדת הסוגיה בתלמוד הבבלי התקבלה על דעתם של כמה פרשנים נוספים. כך למשל רשב"ם, נכדו של רש"י, מפנה בפירושו על פסוקנו ישירות לסוגיה במסכת כריתות.
דון יצחק אברבנאל (מדינאי פילוסוף ופרשן מקרא . ממגורשי ספרד. חי בין השנים 1508-1437) מביא בפירושו את דברי רלב"ג(רבנו לוי בן גרשום. פילוסוף פרשן מקרא ומדען. חי בצרפת בין השנים 1344-1288), וכך הוא כותב "וכתב הרלב"ג שאין הכוונה באומרו 'מחציתו חמשים ומאתים' שיקח מהקנמון בשם 250 שקלים בלבד. אם היה הדבר כן, היה די שיאמר הכתוב" וקנמן בשם מחציתו", לא יותר מזה... ולמה יעשה בזה שתי הודעות?..אלא שציווה שיקח מהקנמון 500 שקלים כמו מהמר, אבל לא יקחם ביחד אלא בשני חצאים, וכל אחד מחצית הסכום שהוא 250, וזה כדי שיהיה משקל הקנמון נוסף מעט על משקל המור והקדה...".
הרמב"ם פוסק להלכה את עמדת התלמוד הבבלי, ואלו דבריו:"וככה עשהו משה רבנו במדבר: לקח מן המור והקנמון והקדה, מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקדש, ומקנה הבשם חמשים ומאתים, וזהו שנאמר בתורה 'וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתיים ששוקלים אותו בשתי פעמים, חמשים ומאתים בכל פעם..."(הלכות כלי המקדש א, ב).
ומה דעת בעלי הטעמים?
בעלי הטעמים העמידו מרכא תחת המילים "וקנמן בשם" והעמידו טעם מפסיק תחת המילה 'מחציתו'- טיפחא. נראה אפוא לכאורה כי בעלי הטעמים הכריעו כדעת התלמוד הירושלמי דווקא, ונגד התלמוד הבבלי שנפסקה הלכה כמותו.
ואכן, כך מפרשים את דעת בעלי הטעמים כמה מפרשים מרכזיים, כגון ר' יהודה לייב הירש פרנקפורטר לבית שפירא(חי בגרמניה בין השנים 1826-1743) בפירושו רכסים לבקעה הכותב: " מחציתו של מור דרור שהם חמישם ומאתיים. כן הוא לפי הטעמים".
אף שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800)כותב בפירושו לפסוק: "כפי הטעמים וכדעת הירושלמי שקלים...", וכן כתב מלבי"ם(מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר. חי ברומניה בין השנים 1879-1809) בפירוש לפסוקנו: "ודעת מניח הטעמים מורה כדברי הירושלמי".
ואולם, מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל טוען כי : "ייתכן שהקביעה שדעת בעל הטעמים מתפרשת אך ורק לפי הירושלמי אינה מוחלטת"(מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 146. הדיון בפסוק זה מתחיל בדף מס'144).
הנימוק להצעה זו הינו למעשה כך: כבר הזכרנו כי בעלי הטעמים הניחו מרכא תחת המילה המוקפת וקנמון-בשם, וטיפחא תחת המילה מחציתו, בעוד שלפי שיטת התלמוד הבבלי (לפיה, הכמות של קנמון הבשם אף היא 500 שקלים), הרי שמן הדין היה להטעים לכאורה את המילה המוקפת וקנמן-בשם בזקף גדול, כך: וקנמן בשם- מחציתו חמשים ומאתיים, ומהטעמה כזו ניתן להבין שהמשקל הכולל שלו הוא 500 שקלים, רק שהוא מתחלק לשתי מחציות וזו היא בדיוק דעת התלמוד הבבלי).
לדעת פרלמן ייתכן לומר שהסיבה שבעלי הטעמים לא חלקו באופן כזה את הפסוק היא סיבה, שכבר הזכרנו אותה בעבר פעמים רבות והיא :נוחות הקריאה וחלוקה שוויונית בין חלקי הצלע, וכפי שכותב שד"ל בפירושו לישעיה ב, יב: "אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה...לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת העניין, חולקים הפסוק לשני חלקים ונותנין את האתנח באמצע או קרוב לאמצע...".
לאור עיקרון זה, מעלה מ. פרלמן את ההשערה לפיה העדר הטעמת המילה וקנמן-בשם בזקף גדול באה מנימוקים של נועם הקריאה גרידא, אך בעלי הטעמים לא כוונו להכריע כדעת הירושלמי וכנגד התלמוד הבבלי.
את ההשערה הנ"ל מבסס פרלמן על פסוקים דומים בהם יש ביטויים בני ארבע מילים הדומים במבנה שלהם לביטוי שבפסוקנו, כגון: "ומנחתו סלת בלולה בשמן(במדבר ח, ח). בפסוק זה, המילה ומנחתו מוטעמת בקדמא וזקף ולא במרכא (ראו גם במדבר כח, כ), וכן הפסוק: "ונסך רביעת ההין יין" (שמות כט, מ) ופסוקים נוספים.
לאור כל הנ"ל מעלה פרלמן את ההשערה לפיה ניתן ליישב את פיסוק הטעמים בפסוקנו גם עם דברי התלמוד הבבלי(שנפסקה הלכה כמותו, כאמור לעיל).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק שנחלקו התלמודים בפירושו. ראינו כי טעמי המקרא מורים לכאורה כפי השיטה שלא נפסקה להלכה. הבאנו את נסיונו של מיכאל פרלמן ז"ל ליישב את טעמי המקרא עם ההלכה הפסוקה.
שבת שלום
Edit Post Text
