טיפ שבועי לפרשת ויקהל-פקודי
השבת נקרא בתורה בשני ספרים. בספר הראשון נקרא את פרשות ויקהל ופקודי המחוברות, ובספר השני נקרא את "פרשת החודש "(שמות יב, א-כ) שהיא הפרשה הרביעית מ"ארבע פרשיות" (על חיבורי פרשיות ראו: מ. צפור, "מנהגי חיבור והפרדת פרשות השבוע והשלכותיהם על ימינו" (בתוך) טללי ורדים- עיונים במקרא, בתפילה ובמנהג, גבעת ושינגטון תשע"ז, עמ' 268-259. על ארבע פרשיות ראו: ד. שפרבר, "פרשת 'שקלים' פרשת 'זכור' ופרשת 'החודש' לפי מנהג א"י" (בתוך): מנהגי ישראל מקורות ותולדות א, ירושלים תשנ"ב(להלן: שפרבר), עמ' פח-צא).
פרשות ויקהל ופקודי, הינן תאור הביצוע של מלאכת הקמת המשכן ועשיית כליו, שהציווי עליה נמסר בפרשות תרומה ותצווה.
התורה מפרטת את הביצוע של מלאכת המשכן בדיוק, מילה במילה, כפי שפירטה את תיאור הציווי (ריכוז מקורות מדברי המפרשים העוסקים בטעם הדבר ראו אצל: א. וינברגר, "ויקהל-פקודי- על החזרות בענייני המשכן" (בתוך) ואחד תרגום- מקורות והארות לפרשת השבוע, פורסם באתר ybm.org.il במרשתת).
כבר עמדנו על כך שברוב הגדול של הפסוקים, אין כל שינוי בטעמי המקרא בין הציווי לביצוע. השינויים הם במילות הפועל(ויעש, במקום ועשית. ראו כה, י (ועשו) לעומת לז א (ויעש). כה, יג (ועשית) לעומת לז , י(ויעש) , וכד'). ככלל, טעמי המקרא זהים בציווי ובביצוע, למעט חריגים בודדים.
כך למשל בפרק כו, ב בציווי על עשיית יריעות המשכן נאמר: "ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה....". המלה ארך מוטעמת במונח לגרמי. לעומת זאת בפסוק הביצוע (לו, ט) מוטעמת המילה ארך בגרש.
נימוק מעניין לשוני זה מובא בספר בינת מקרא, שכבר הזכרנוהו בעבר כמה פעמים במסגרת הטיפ השבועי. ספר זה עוסק בטעמי המקרא ונכתב על ידי אחד מתלמידי הגר"א(הגאון ר' אליהו מווילנא. חי בין השנים 1797-1720), ר' מנשה מאיליה (חי בין השנים 1831-1767. ראו אודותיו בערך מנשה מאיליה באנציקלופדיה ויקיפדיה במרשתת ובמקורות שבהערות השוליים שם. כן ראו: הרב שמואל פרידמן, "הגאון שכמעט נשכח"(בתוך) קולמוס - המוסף התורני חדשות משפחה(מס' 171 אב, תשע"ט) עמ' 17-14).
ר' מנשה מאיליא מתייחס בדבריו להטעמה הכפולה שעל כמה מילים בתורה (תלישא גדולה ותרי גרשין) כגון המילה זה(בראשית ה, כט) וכן המילה קרבו( ויקרא י, ד) ומנמק הטעמה כפולה זו כך: "...רק שנסתפקו באלו התבות מה להעמיד שם לפי ששניהם ששייכים בה לפי הכללים שסדרתי לעיל על כן העמידו שתיהם... אבל אין קפידא כלל בזה וכיוצא בו".
וכאן עובר ר' מנשה מאיליא לעסוק בנושא עיוננו, ואלו דבריו: " דוגמא לזה בפרשת תרומה: כל מקום שנאמר אורך היריעה האחת מלת אורך לגרמי' ובויקהל מילת אורך בגרש, והם שקולים ממש שוה בשוה, ואף שכשנצרך לשניהם יהי' סידורם גרש לפני הגרמי' והגרש מפסיק יותר, אבל בפ"ע(בפני עצמו נ.ו) שניהם נכונים וכמעט אין לפשוט כלל ע"כ (על כן נ.ו) שמו פעם כך ופעם כך".
מדברי חכם זה עולה כי הטעמים: גרש ומונח לגרמי, הם שני טעמים בעלי כח הפסק זהה פחות או יותר. לכן, לעיתים כאשר הסתפקו בין שני הטעמים איזה הוא הטעם הנכון, הטעימו את המילה בשני הטעמים. זה ההסבר להטעמה הכפולה בשני המקומות שהזכרנו.
ואולם, בעניין מעשה המשכן, אשר נכפל בתורה - פעם אחת בשלב הציווי ופעם אחת בשלב הביצוע, קבעו כי בשלב הציווי יבוא מונח לגרמי ואילו בשלב הביצוע יבוא גרש.
יצויין כי שיטה זו, המעניקה מקום לשתי נוסחאות או מנהגים חלוקים במקומות שונים הינה שיטה שכיחה בעולם המנהג באופן כללי, ובעניין זה כבר קבע חוקר תולדות המנהגים הנודע, פרופסור דניאל שפרבר כי : "מאז ומתמיד שמשה הפשרה או לייתר דיוק הרצון לצאת ידי כל הדעות, כיסוד בעיצוב דמותו של המנהג"(שפרבר, עמ' לט).
בדרך זו, מבאר פרופסור שפרבר גם כמה מן המנהגים בעניין קריאת שם יששכר המוזכר בתורה(נושא שכבר עסקנו בו השנה במסגרת הטיפ השבועי), וכך כותב פרופ' שפרבר: " ומצינו תופעה זו אף שהיא באה לידי ביטוי באחדים ממנהגי הגיית השם יששכר... הרי שבשנים מן המנהגים הפתרון היה בדרך הפשרה שלמעשה נותנת אפשרות לצאת ידי שתי הדעות של בן אשר ובן נפתלי בזמנים שונים"(שם עמ' מד-מה. לעיון נוסף במנהג אחרון זה ראו: י. פרץ, "קריאות כפולות כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות במקרא" (בתוך) י. פרץ, לשון ומסורה אסופת מאמרים, רחובות תשע"ט, עמ' 55-29).
והנה נראה כי מדברי פרופסור שפרבר יכולים אנו ללמוד דבר נוסף - להסברו של ר' מנשה מאיליה בעניין הטעם להבדל בין הטעמים בין פרשת תרומה לבין פרשת ויקהל ניתן לראות בסיס אפשרי בתורתו של הגר"א עצמו, מורו ורבו של ר' מנשה מאיליה, בנושא הרצון לצאת ידי כל הדעות, ביסוד בעיצוב דמותו של המנהג.
פרופ' שפרבר מביא, בין שלל הדוגמאות לרצון לצאת ידי כל הדעות כיסוד בעיצוב המנהג, את גילוי הדעת של הגר"א בעניין ההבדלה שבתפילת העמידה. בעניין זה קיימת מחלוקת תנאים(משנה ברכות ה, ב: בבלי ברכות לג, א). המיוחד במקרה זה הוא שבהסבר דעת חכמים עצמם (שקבעו במשנה כי מזכירים הבדלה בברכת חונן הדעת) נחלקו חכמים בתלמוד הירושלמי: "ר' יודן אומר: מטבע ברכה ואחר כך מבדילין שאם אין דעת - הבדלה מנין.... ור' יצחק ב"ר אלעזר אומר: מבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכה".
הדילמה ההלכתית בסוגיה הנ"ל היא כזו: מצד אחד, יש לבקש תחילה, חונן הדעת- כי אם אין לאדם דעת, מניין יש לו בינה להבדיל בין קודש לחול? זו דעת ר' יודן. מצד שני, כל עוד לא הבדלנו- אנו עדייין נמצאים בשבת, ובשבת אסור לאדם לתבוע את צרכיו האישיים ולפי זה צריך לפתוח בהבדלה. זו דעת ר יצחק ב"ר אלעזר.
והנה הגר"א בביאורו לשו"ע (שלחן ערוך. חיבורו של ר' יוסף קארו מן המאה ה- 16) אורח חיים רצד, א מרחיב בעניין זה במטרה לבאר את ההלכה הנוהגת בעניין זה, ואלו דבריו: "עיין.... שהאריכו ליתן טעם על מנהגינו והלבוש נתקשה בזה מאוד... ". לאחר הדיון בעניין, מסכם הגר"א וכותב: "ולפי זה מנהגינו אליבא דכולי עלמא שאנו אומרים עתה תחילה אתה חונן וכו' כסברה ראשונה הנ"ל... ואחר כך הבדלה קודם הבקשה לצאת גם כן ידי סברה שניה הנ"ל....".
ייתכן אפוא לומר כי הרצון לצאת ידי כל הדעות ככלי בעיצוב המנהג, המוצא ביטוי בתורת הגר"א, חלחל אל תלמידו, ר' מנשה מאיליא, ומהווה הסבר אפשרי לרעיון העומד בבסיס דבריו של ר' מנשה מאיליא בעניין ההבדל בין הטעמים שבין פרשת תרומה לבין פרשת ויקהל במקומות שציינו לעיל.
לסיכום: עסקנו הפעם באחד השינויים המעטים שבין פיסוק הטעמים בפרשיות ויקהל ופקודי לבין פיסוק הטעמים בפרשת תרומה ותצווה. הבאנו את את הסברו המעניין של ר' מנשה מאיליה לשוני זה שבמהותו הוא רצון לצאת ידי דעות שונות בקיום המנהג. הראנו גם כי לגישה זו יש שורשים גם בשיטתו של הגר"א עצמו, מורו ורבו של ר' מנשה מאיליא.
שבת שלום
Edit Post Text
