טיפ שבועי לפרשת ויקרא   

השבת נקרא בתורה את פרשת ויקרא.

הפרשה פותחת בדיני קורבן עולה ומקדימה בפסוק הנראה כמבוא קצר לכל הקורבנות:"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. מן- הבהמה מן-הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"(א, ב).  בהמשך, מפרטת התורה  את דיני עולת הבקר(ג-ט), עולת הצאן (י-יג) ועולת העוף ( יד-יז).

הקורא את פסוק ב תמה על ניסוחו, שהרי בקר וצאן, כל אחד מהם, הינו סוג של בהמה, ועל כן  נשאלת השאלה מדוע מצאה לנכון התורה  להוסיף מילים  הנראות לכאורה מיותרות?

 על שאלה זו משיב ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11)  בפירושו לפסוק, ואלה דבריו: "מן הבהמה- יהיה הקרבן  כלל. ואחר כן מן הבקר ומן הצאן שהם מן כבש ועז- פרט, גם מלת קרבנכם כלל".

  נראה כי ראב"ע מכוון בדבריו אל אחת המידות שהתורה נדרשת בהן המפורטות בברייתא הידועה כ"ברייתא דרבי ישמעאל"(שיש הנוהגים לומר אותה מידי יום לפני התפילה), והיא: כלל ופרט (ראו ביאורו של  פרופ' ברוך אברהם לוין לפסוקנו בתוך: ויקרא בסדרת עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג(להלן: עולם המקרא: ראו גם פירושו של יצחק זליגמן בער למידה זו בסדר עבודת ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת על פי דפוס צילום ראשון שיצא ברעדלהיים בשנת תרכ"ח, עמ'  53).

מבחינת פיסוק הטעמים, האתנח בפסוקנו מצוי תחת המילה "לה'". בפסוקנו יש לשון אמירה: "דבר אל בני ישראל". צלע א מכילה גם חלק מגוף האמירה (וזהו מבנה שכיח של לשון אמירה במקרא).

צלע א נראית כמשפט תנאי(אדם כי יקריב מכם). נראה שמשמעה של המילה כי  בפסוקנו היא 'אם', או "כאשר', כפי שמתרגם אונקלוס(מתרגם התורה לארמית. חי במאות ה 2-1 לספירה) "ארי", (אך ראו התרגום המכונה יונתן, המתרגם "די". על פירושיה השונים של המילה כי, ראו אמרתו של האמורא ריש לקיש בתלמוד הבבלי במסכת תענית ט, א ובמקבילות, וכן: י. ברויאר, "כי משמש בארבע לשונות", תרביץ עב (תשס"ג) עמ' 522-505: י. יעקבס, "כי משמש בארבע לשונות: מימרת ריש לקיש ומסורת הפסוקים בפרשנות ימי הביניים", לשוננו עט(תשע"ז),עמ' 111-96). 

צלע ב מתארת את הדין החל. (ולצורך העניין הזה נראה כי אין נפקות למשמעה המדוייק של המילה כי בצלע א של הפסוק).

למקרא צלע ב של פסוקנו עולים כמה קשיים. האחד- כאמור, בצלע  ב נמנים שלושה סוגים של בעלי חיים: בהמה, בקר וצאן, ואולם יש כאן שלושה סוגי בעלי חיים למראית עין בלבד, שכן בקר וצאן הם שני סוגים של בהמה.

מבחינת פיסוק הטעמים, החלוקה הפנימית בין שלושת הסוגים המפורטים בצלע ב היא: בהמה- המוטעמת ברביע, בקר וצאן – המשמשים כתמורה למילה 'בהמה', ומוטעמים בפשטא ובזקף בהתאמה (הגם שהמילה המוקפת מן-הבקר מוטעמת בטעם מפסיק- פשטא,  נראה כי אין לפשטא זו תפקיד ממשי של טעם מפסיק).

 הקושי השני- פתחנו ואמרנו כי ישנם סוגים שונים של עולה: עולת הבהמה, עולת הצאן ועולת העוף. יוצא אפוא כי גם בעל חי שאינו בהמה (צאן, עוף) הינו כשר  להקרבה, אלא שמצלע ב  משתמע לכאורה שניתן להביא כקורבן עולה רק: בהמה- בקר וצאן, ולא  סוג אחר של בעל חי.

  יצויין כי הקשיים שפירטנו  עולים רק לנוכח חלוקת הפסוק על פי פיסוק הטעמים, שכן אילו היה הפסוק מתחלק חלוקה עיקרית במילה המוקפת: מן הבהמה, היו  שני הקשיים נפתרים, שכן חלוקה כזאת היתה מבהירה שפיסקה זו עוסקת רק בעולת הבהמה, וכן שבקר וצאן הם שני סוגים של בהמה ורק ממינים אלה ניתן להביא עולת בהמה, אך אין בכך כדי  לשלול קרבנות אחרים של עולה, שאינם מן הבהמה.

ייתכן לומר כי הקשיים הללו בחלוקת הפסוק על פי הטעמים  הם אלו ש "הזמינו" פירושים שונים שאינם עולים בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. כך למשל כותב רס"ג(ר' סעדיה גאון. מחשובי גאוני בבל. ראש ישיבת סורא. חי במאות ה

 10-9  לספירה) בפירושו לפסוק: "קרבן לה'- קרבן לה' מן הבהמה, הרי מן הבקר או מן הצאן". פירוש זה נוגד את פיסוק הטעמים, מכיוון שהוא מפריד למעשה בין הבהמה, לבין הבקר והצאן(כאילו היתה האתנחתא תחת המילה המוקפת מן-הבהמה), בעוד שפיסוק הטעמים שלפנינו מכליל אותם בקטגוריה אחת(ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 146-145. יצויין כי פרופסור קוגוט מעלה בספרו כמה אפשרויות להבנת פירושו של רס"ג, אך אף אחת מהן אינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים).

ניתן אפוא לנסח את הפירוש החילופי כך: אם אדם רוצה להביא קורבן מן הבהמה, הרי עליו להביא קרבן רק מן הבקר או מן הצאן, אך לא משאר הבהמות (ראו דיון באפשרות פרשנית זו גם בפירושו של ד"ר מאיר פארן ז"ל לפסוקנו  במסגרת  עולם המקרא, שם).

 פירוש חילופי כזה נאמר במפורש בדברי הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוקנו, ואלו דבריו: "שיעור הכתוב הזה: אדם  כי יקריב מן הבהמה קרבן לה'- מן הבקר ומן הצאן תקריבו, והענין: בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה, אמר כאן כי כשיקריב אדם קרבן בהמה, יקריב מאלה השניים, לא חיה ולא שאר בהמות...".

נמצאנו למדים אפוא כי אף הרמב"ן מעתיק למעשה את מקומה של ההפסקה העיקרית בפסוק ומציבה תחת המילה המוקפת מן-הבהמה. בניגוד לרס"ג המקצר, מרחיב הרמב"ן ומפרש את הנימוק לכך- מאחר שהכתוב מונה בהמשך את קורבן העוף ואת הסוגים השונים של קורבן המנחה(שאינם מן הבהמה, הבקר או הצאן), אין זה סביר שפסוקנו מכוון להזכיר קורבן סתם , מונח הכולל את כל הקורבנות האפשריים. לכן, לפי דרכו של הרמב"ן, ברישא של התנאי מצוי סוג מסויים של קורבן- מן הבהמה (ראו קוגוט עמ' 243).

 לדעת פרופ' קוגוט, יש לעמדתו של הרמב"ן לא רק צידוק ענייני אלא גם  הצדקה לשונית, שכן בפסוקים בהמשך הפרק, הפותחים את דיני הקורבנות השונים(קורבן עולת העוף, קורבן מנחה) מכילה הרישא של הפסוק את המילה קורבן.

כך למשל בעולת העוף: "ואם מן העוף עלה קרבנו לה'(א, יד), וכך הדבר גם בקורבן המנחה המפורט בפרק' ב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'(ב, א), "וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור"(ב, ד. וכן פסוק ה' ופסוק ז' בפרק ב').

נמצאנו למדים אפוא כי קיימות לכאורה שתי הצדקות לפרש את הפסוק באופן  השונה מפיסוק הטעמים: הצדקה לשונית והצדקה עניינית. כאמור, רס"ג אינו מנמק כלל את פירושו. הרמב"ן מנמק את פירושו בנימוק ענייני, ולהצדקה זו ניתן להוסיף את הטיעון המתבסס מן המבנה הלשוני של הפסוק (ראו קוגוט עמ' 244).

לאור כל זאת, מן הראוי לשאול: מה עומד מאחורי פירושם של בעלי הטעמים? ייתכן לומר כי בעלי הטעמים ראו את המבנה של פסוקנו כמבנה של כלל פרט וכלל כפי שכותב גם ראב"ע, שהבאנו מדבריו לעיל. על פי מבנה כזה, יש לראות במילים 'מן הבקר ומן הצאן' כמאמר מוסגר- תמורה, המגדירה את סוגי הבהמות הראויות להקרבה על גבי המזבח (ואכן המילה המוקפת ומן הצאן מוטעמת בזקף, הגדול מן הרביע, והדבר הולם את כלל המאמר המוסגר).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק שבו החלוקה על פי הטעמים מעוררת קשיים בהבנת הפסוק. עובדה זו היא שהניעה ככל הנראה חלק מן המפרשים לפרש את הפסוק באופן שאינו מתיישב  עם פיסוק הטעמים. עם זאת מצאנו הסבר לפיסוק הטעמים בפסוקנו, בהתאם לאחת המידות שהתורה נדרשת בהן, על פי דברי התנא ר' ישמעאל בברייתא.

שבת שלום 

t Post Title

Edit Post Text