טיפ שבועי לפרשת צו

השבת נקרא בתורה את פרשת צו, שהיא  הפרשה השניה בספר ויקרא. נתמקד הפעם בסוגיה הלכתית הנוגעת לדיני הקורבנות ובהשתקפות ההלכה בפיסוק הטעמים.

בפרק ז פסוקים יא-כא עוסקת התורה בקורבן שלמים לסוגיו. התורה מפרטת דינים שונים הנוגעים לקורבן זה. אחד הדינים נוגע למשך הזמן שמותר לאכל את בשר הקורבן, לאחר מועד הקרבתו, וכך נאמר בפרשה: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל. לא יניח ממנו עד בקר. ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל. וממחרת והנותר ממנו יאכל"(ויקרא ז, טו- טז).

  התורה מבחינה בין שני סוגים של קורבן שלמים. בפסוק טו מדובר על שלמי תודה שאדם מקריב על כך שנעשה לו נס (ראו רש"י בפירושו לפסוק יב). את הקורבן הזה יש לאכול ביום ההקרבה. על פי האמור בפסוק, יש לסיים ביום ההקרבה את אכילת  כל הבשר המותר באכילה.

בפסוק טז מפרשת התורה את מגבלת הזמן שבו מותר לאכול את בשרו של קורבן נדר או נדבה- זהו קורבן שלמים שלא בא על הודאה על נס כל שהוא(ראו רש"י בדיבור המתחיל, 'ואם נדר או נדבה').  בקורבן כזה, מותר לאכל את הבשר ביום הקרבתו, וגם למחרת אותו היום.

 על רקע זה יש לראות את הדין הכתוב בפסוק יז: "והנותר מבשר הזבח. ביום השלישי באש ישרף". מהפסוק עולה כי יש לשרוף את הזבח הנותר. הוראה זו נראית כ"לאו הניתק לעשה', כלומר- לאו (הותרת הבשר) שניתן ל"כפר" עליו, באמצעות מצוות עשה(שריפת הבשר. על לאו הניתק לעשה ראו: רמב"ם הלכות גזילה ואבידה א, א: מ. טרופר, "לאו הניתק לעשה- בירורו הלשוני ומשמעותו. נמצא במרשתת. ראו גם באנציקלופדיה ויקיפדיה ובאתר דעת במרשתת בערך  הנושא שם זה).

נשאלת השאלה: מה בדיוק מורה לנו  הכתוב בפסוק יז? האם הוא מורה לנו מתי יש לשרוף את הנותר, או שגם הוא מהווה הלכה שקובעת את משך הזמן שניתן להותיר את הקורבן?

מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה הזבח. חלוקת הפסוק על פי הטעמים, מצביעה לכאורה על האפשרות הראשונה שהיצענו, קרי:  הפסוק קובע כי על השריפה להיעשות ביום השלישי להקרבה.

 מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל מציין כי חלוקת הפסוק על פי הטעמים במקרה זה שונה מפיסוק הטעמים בפסוקים אחרים העוסקים בדיני מותר הזבח. כך למשל בפסוק אחר העוסק אף הוא בקורבן שלמים נאמר:"ביום זבחכם יאכל וממחרת. והנותר עד יום השלישי באש ישרף"(ויקרא, יט, ו).  הפסוק בפרק יט  מורה לנו לכאורה שתי הלכות בקורבן שלמים. האחת-  ניתן לאכול את הבשר  ביום ההקרבה וגם למחרת היום. השניה- יש לשרוף את הבשר שנותר לאחר תום מועד האכילה, אם כי נראה כי פסוק זה אינו נוקב במפורש במועד השריפה(ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 34).

כך גם עולה מפסוק נוסף בפרק יט:"ואם האכל יאכל ביום השלישי. פגול הוא לא ירצה"(יט, ז). בפסוק זה נמצא הטעם  אתנח תחת המילה השלישי. הווה אומר- הכתוב מציב כאן איסור אכילה ביום השלישי, אך אין בו התייחסות למועד השריפה(כמו בפסוק ו שלפניו).

יתר על כן, מן האמור בפרשתנו בהמשך פרק ז,  גם כן ניתן ללמוד לכאורה כי המילים 'ביום השלישי', מתייחסות אל איסור האכילה ולא אל מועד השריפה, שהרי כך נאמר בפסוק יח: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה...". בפסוק זה, המילה השלישי מוטעמת בזרקא (מפסיק קטן לפני סגול) ואילו המילים מבשר-זבח שלמיו מוטעמות בקדמא ואזלא. האזלא, שהיא למעשה גרש, הינו קטן בכח הפסקו מן הזרקא שלאחריו(ראו:מ פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא כרך ו, תל אביב תשכ"ט, עמ' 452). על כן, יש לקרוא פסוק זה כך:"ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי(אז)- לא ירצה".

כל הפסוקים שהבאנו מתייחסים אפוא לאיסור האכילה ביום השלישי להקרבת הקרבן. פסוקנו הוא לכאורה יוצא דופן בכך,  שכל הפחות על פי פיסוק הטעמים, המילים ביום השלישי שבפסוק, מתייחסות  למועד השריפה דווקא, ולא לאיסור האכילה.

והנה, במשנה במסכת זבחים (שיש הנוהגים לומר אותה מידי יום לפני תפילת שחרית) שנינו: "שלמים קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה... ונאכלין בכל העיר...לשני ימים ולילה אחד"(ה, ז).

בברייתא  (משנה חיצונית, כלומר- הלכה שנשנתה על ידי חכמי המשנה אך לא סודרה  בתוך שישה סדרי משנה) המובאת בתלמוד הבבלי, יש התלבטות  בשאלה עד מתי מותר לאכול את קרבן השלמים: "תנו רבנן: יכול יהו נאכלין לאור שלישי? ודין הוא: זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים.  מה זבחים הנאכלין ליום אחד, לילה אחריהן, אף זבחים הנאכלין לשני ימים לילה אחריהן? תלמוד לומר: והנותר עד יום - בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי"(זבחים נו,ב).

חלק זה של הברייתא  מתייחס למגבלת זמן האכילה של בשר הקורבן. השאלה הנשאלת  כאן היא, האם יש להשוות דינו של זבח הנאכל  ליום אחד, לזבח הנאכל לשני ימים ולפסוק שכשם שבזבח הנאכל ליום אחד, מותר לאכל מן הזבח גם בלילה שלאחר אותו היום, כך יהיה הדבר גם בזבח שנאכל לשני ימים, כלומר שניתן יהיה לאכול ממנו גם בלילה השלישי להקרבתו? תשובת הברייתא היא שאין הדבר כן, והדבר נלמד מן המילה עד שבפסוקנו(עד- ולא עד בכלל).

 והנה החלק השני של הברייתא: "יכול ישרף מיד? ודין הוא - זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים. מה זבחים הנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תכף לאכילה שריפה? תלמוד לומר:'ביום השלישי באש ישרף'- ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה".

חלק זה של הברייתא מתייחס למועד השריפה.  הברייתא מנסה ללמוד את דין מועד השריפה של קורבן תודה, שהוא  זבח שנאכל ליום אחד, ולקבוע שכשם שבזבח שמותר לאוכלו רק ליום אחד(כגון חטאות הציבור. ראו משנה זבחים ה, ג)     יש לשורפו מייד, כך גם דינו של זבח הנאכל לשני ימים(כגון קרבן תודה) שיש לשורפו מיד. אלא שהתנא דוחה לימוד זה ומסיק מפסוקנו, שאת השריפה יש לבצע ביום ולא בלילה, שנאמר "ביום השלישי באש ישרף".

התוצאה ההלכתית- מעשית היא שקיים פרק זמן שבו, מחד אין לאכול מקורבן התודה, כי חלף זמן היתר אכילתו, ומאידך לא ניתן עדיין לשרוף את מה שנשאר- זהו הלילה שבין היום השני להקרבה לבין היום השלישי.

נמצא כי פיסוק הטעמים בפסוקנו הולם את ההלכה כפי שנלמדה בברייתא שהבאנו(על פסיקת ההלכה בעניין זה ראו רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות י, ו-ז).

 ואכן הרמב"ן (מגדולי חכמי ספרד בימי הבינים. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו  לפסוקנו מפרש אותו בהתאם להלכה שנפסקה בברייתא, ואלו דבריו: "אין ענין הכתוב שיהיה הנותר ליום השלישי נשרף ויאכל בלילה, שכבר למדו רבותינו מן הכתוב  בפרשת קדושים... אבל 'ביום השלישי' אינו דבק  עם 'והנותר', אבל   הוא דבוק עם 'באש ישרף', יאמר כי הנותר מבשר הזבח שלא נאכל ביום הקריבו וממחרת, ישרף באש ביום השלישי, זהו שאמרו ' נאכלים לשני ימים ולילה אחד', כי בלילה השני אינו נאכל ואינו נשרף, כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המקודשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקריבו הכשרים ביום"(ראו גם פירושו של רלב"ג לפסוקנו המפרשו בהתאם להלכה שנלמדה מן הפסוק).

 למען הסר ספק, מבהיר הרמב"ן שהמילים 'ביום השלישי' שבפסוקנו  עוסקות במועד השריפה ולא בעניין הנותר.  כך נוצר כאמור "חלון", פרק זמן שבו הנותר אינו נאכל- אך גם אינו נשרף, זהו הלילה של היום השלישי להקרבה.

התייחסות מפורשת לפיסוק הטעמים בפסוקנו ולהסכמתם עם ההלכה שנפסקה, מצינו בפירושו של הרב דוד צבי הופמן(ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה- 19. חי בין השנים 1843-1921 ) לפסוק, ואלו דבריו: "ביום השלישי נמשך לפי הטעמים אל 'באש ישרף', שאם לא כן, היה צריך לכתוב 'עד היום השלישי'. אנו למדים מכאן את הדין כי שריפת קודשים היתה אסורה בלילה וגם אם הקרבן הופך להיות נותר כבר במשך הלילה, השריפה באה רק ביום המחרת".

לסיכום: עסקנו הפעם בסוגייה הלכתית בדיני הקורבנות. ראינו את  המיוחד שבפסוקנו מבחינת פיסוק הטעמים, וזאת מתוך השוואה לפסוקים אחרים העוסקים באותו עניין. ראינו כי פיסוק הטעמים במקרה זה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנלמדה מן הפסוק.

שבת שלום

Edit Post Text