טיפ שבועי לפרשת שמיני

השבת נקרא בתורה בפרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא.

 אחד מן הנושאים שבפרשתנו הוא הציווי בדבר הבהמות, הדגים, העופות והשרצים האסורים למאכל לבני ישראל(פרק יא). נתמקד בחלק מן הפרק העוסק בבהמות האסורות למאכל. נעסוק במבנה של אותו חלק וכן בפיסוק הטעמים, תוך ניסיון למצוא התאמה בין השניים (ראו דיון דומה לזה, בטיפ השבועי לפרשת שופטים).

פרק יא פותח בפסוק פתיחה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אלהם" (א). נוסחת הפתיחה חריגה במקצת. בדרך כלל מוכרת הנוסחה, "וידבר ה' אל משה לאמר", ואף כשה' מדבר עם משה ואהרון, נאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר"(שמות יב, א).

 רש"י שם לב לחריגה זו ומפרש: "אל משה ואל אהרן- למשה אמר שיאמר לאהרן. לאמר אליהם- אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר...".          

 בפסוק ב בא נושא הפרשה:"דברו אל בני ישראל לאמר. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ". הפסוק מתחלק באתנח במילה לאמר. טעם החלוקה נראה הגיוני ופשוט- חלוקה בין פתיחה לבין תוכן הנאום.

            והנה בפסוק ג מופיע  הכלל היסודי בהלכות "מאכלות אסורות": "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה. אתה תאכלו". הפסוק מתחלק באתנחתא במילה בבהמה. צלע א  מפרטת את התנאים להיתר המאכל. צלע ב היא ההיתר עצמו. ראוי לציין כי התנאים המפורטים בפסוק הם תנאים מצטברים, וכפי שמפרש הרמב"ן בפסוק ג: "טעם הכתוב הזה, שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם"(וראו פסק ההלכה בעניין זה: רמב"ם הלכות מאכלות אסורות א, ב).

למען הסדר הטוב נפרש בקצרה את הסימנים הללו: מפרסת פרסה- אלו פרסות הנמצאות בקצות הגפיים של הבהמה. לבהמות מפריסות פרסה אין ציפורניים, אלא מעין התעבות קרנית בקצה האצבע. שוסע שסע פרסות - הפרסה מחולקת לשתיים. מעלה גרה - המזון נגרר מן הקיבה ונלעס מחדש(ראו הסבר מפורט יותר  בפירושו של פרופ' אהרן שולוב בתוך: ויקרא- עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג, בפירוש לפסוק ג).

פסוקים ד-ז הם דוגמאות ליישום הכלל שהובא בפסוק ג- ארבעת הפסוקים מפרטים מיני בהמות האסורות במאכל, מפני שאין בהם אחד משני התנאים הנדרשים כדי להכשיר את הבהמה למאכל(ראו פסק ההלכה של הרמב"ם שם , פרק ב הלכה א).

המבנה של חלק זה הוא אפוא: כלל ופרט, שהיא אחת מן המידות שרבי ישמעאל מונה אותן במסגרת  המידות שהתורה נדרשת בהן.

 מדוע פורטו דווקא מיני הבהמות הללו? הרמב"ן משיב על שאלה זו בפירושו לפסוק ג וכותב: "אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו"(ראו גם פירושו של ראב"ע לפסוק ג וכן בפסיקת הרמב"ם שם פרק ב הלכה א).

כאמור, התורה מפרטת ארבעה מיני בהמות: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. עיון בפסוקים מלמד כי יש כאן שני סוגים של בהמות: גמל, שפן וארנבת- שלושתם מעלי גרה בלבד. החזיר- מפריס פרסה בלבד. לאחר פירוט ארבעת הסוגים, בא פסוק סיכום, הלא הוא פסוק ח: "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. טמאים הם לכם".

נראה שיש בחלק זה של פרשת מאכלות אסורות מבנה מיוחד (השכיח בתורה ובתנ"ך בכלל), המכונה "דגם שלושה וארבעה"(גמל, שפן, ארנבת- חזיר), שזהו אפיונו המרכזי:  יחידה ספרותית או קטע ממנה המעוצבים בדפוסי הדגם הספרותי מספרי שלשה ארבעה... עשויים ארבעה נדבכים: שלשת הנדבכים (או האיברים) הראשונים חוזרים זה על זה או מונים שלשה אלמנטים שווי ערך ואין בהם בדרך כלל שינוי או התקדמות של ממש מאבר לאבר. באבר הרביעי חל המפנה החריף, השינוי שהוא עיקרה ושיאה של היחידה (י. זקוביץ, "הדגם הספרותי שלשה ארבעה במקרא", (עבודת דוקטור), ירושלים תשל"ח, עמ' 3. לדיון בפסוקים נשוא עיוננו ראו שם בעמ' 448).

כיצד משתקף מבנה זו בפיסוק הטעמים? לפסוקים העוסקים בשפן ובארנבת יש מבנה זהה. שניהם מתחלקים באתנח בשרש פר"ס(יפריס- הפריסה). סוג הבהמה מוטעם ברביע בצלע א בשני הפסוקים. כמו כן, גם מבנה ציון התכונה שיש בבהמה והתכונה שאין בה - זהה: "כי מעלת גרה הוא ופרסה לא יפריס", כנגד "כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה". בשני המקרים, פיסוק הטעמים זהה.

 לגמל, שהוא ראש לבהמות שברשימה, יועדה, בניגוד  לשפן ולארנבת צלע אחת בלבד ולא פסוק שלם, אך באופן יחסי ובשים לב להבדל בין חלוקת פסוק שלם לבין חלוקת צלע אחת- מבנה הצלע זהה לחלוטין למבנה שני הפסוקים העוסקים בשפן ובארנבת. המילים את הגמל מוטעמות בתלישא גדולה(כנגד הרביע שבשתי הבהמות האחרות), הביטוי 'כי מעלה גרה הוא'- מוטעמים בקדמא אזלא ורביע בהתאמה(במקום מהפך פשטא זקף בפסוקים ה -  ו). גם  מילות הסיום 'טמא הוא לכם '' מוטעמות במרכא טיפחא סילוק, בדיוק כמו בפסוקים ה, ו.

 המין הרביעי מן הבהמות הוא החזיר. כאן פיסוק הטעמים שונה. כמו הארנבת והשפן-גם החזיר תופס פסוק שלם. עם זאת, בניגוד להם, המילה המוקפת  ואת החזיר מוטעמת בתלישא גדולה, ולא ברביע. כמו כן, בניגוד לשלוש הבהמות הקודמות, הכתוב מזכיר  את שתי "מעלותיו" של החזיר: 'כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה'(התורה איננה מתייחסת ל'שוסע שסע פרסה' בשלש הבהמות הראשונות. להסבר תכונה זו של הבהמה ראו דברי הרשב"ם וכן דברי שד"ל בפירושם  לפסוק ג).

אנו רואים  אפוא כי פסוק ז שובר את הרצף. של  פסוקים ד-ו(אומנם גם המילה המוקפת את-הגמל שבפסוק ד מוטעמת בתלישא גדולה, אולם נראה כי הדבר נובע מכך שמדובר בצלע אחת ולא בפסוק שלם, עובדה המשנה את סדרי הטעמים, ומקטינה, באופן יחסי, את חוזקם של הטעמים המפסיקים). בפסוקים ד-ו יש מבנה קבוע של תכונות הטהרה של שלושת הבהמות המוזכרות בהן. לעומת זאת, המבנה של פסוק ז שונה - יש בו פירוט נוסף של התכונות, שאינו קיים בפסוקים הקודמים, ובכך מודגשת החריגות של החזיר לעומת הגמל, השפן והארנבת.

 נראה כי חריגות זו של החזיר באה לידי ביטוי במקומות נוספים. החזיר נתפס במקרא ובעולם המחשיבה היהודית בכלל כדבר נתעב(ראו למשל: ישעיה סה, ד: סו, יז: משלי יא, כב ), אך שלושת הבהמות האחרות לא הפכו לסמל של טומאה ותיעוב.

לסיכום: עמדנו הפעם על מבנה מיוחד בפרשה המתארת את רשימת הבהמות הפסולות למאכל. ראינו את ההבדל הקיים בין הפסוקים המתארים את הגמל השפן והארנבת- שלושתם מעלי גרה בלבד, לבין הפסוק המתאר את החזיר- הוא מפריס פרסה בלבד. הצבענו על האפשרות כי מבנה מיוחד זה משתקף גם בטעמי המקרא לפסוקים אלה.

שבת שלום

Edit Post Text