טיפ שבועי לפרשת תזריע- מצרע

השבת נקרא בתורה בשני ספרים. בספר הראשון נקרא את פרשות תזריע - מצרע המחוברות (לעניין חיבור פרשיות והפרדתן, ראו הטיפ לפרשת שמיני בשנה שעברה). בספר השני נקרא את הקריאה המיוחדת לשבת ראש חודש(במדבר  כט, ט-טו). נדון הפעם בפסוק אחד בפרשת מצרע, בצורת חלוקתו על פי הטעמים, וכן נבחן את שאלת היחס בין הלכה שנלמדה ממנו, לבין חלוקת הפסוק על פי  הטעמים.

כדי להבין את הפסוק, נפתח בהקדמה קצרה.

פרשת תזריע עוסקת בסוגים שונים של נגעי צרעת. פרשת מצרע עוסקת בתחילתה, בדרך ההיטהרות מן הצרעת.

ההיטהרות מן הצרעת הוא תהליך רב שלבי. השלב הראשון- הכהן מזהה שנרפא הנגע (יד, ג), וזאת לאחר שהמצורע היה מורחק מן המחנה במשך פרק הזמן שבו היה נגוע (יג, מו). משנרפא הנגע, מתקיים תהליך של טהרה באמצעות הבאת קורבן שתי ציפורים טהורות, עץ ארז, תולעת שני ואזוב.

 השלב השני -  המיטהר מכבס את בגדיו, מגלח את שערו ומתרחץ, אך עדיין עליו לשבת מחוץ לאהלו במשך שבעה ימים (יד,  ח).

השלב השלישי - ביום השביעי, המיטהר מגלח את כל שערותיו, מכבס את בגדיו ומתרחץ – ואז נטהר (פסוק ט).

השלב הרביעי - למחרת היום השביעי, מקריב המיטהר קורבנות שונים(אשם, חטאת, עולה ומנחה), הכהן מקיים טקס של הזאה, אכילה וכפרה (פסוקים י-כ).

ניתן לראות כי השלב הרביעי כולל שלושה קורבנות של בשר(אשם, חטאת ועולה) וקורבן אחד של קמח – מנחה(שהיא עצמה בלולה בשמן. ועל כך להלן). כמו כן המצורע מביא גם שמן- כנסך.

זו  מן הסתם הוצאה כספית לא מבוטלת עבור אדם שלפני הבאת הקורבן היה מורחק מן המחנה למשך תקופה ממושכת בשל צרעתו.

ייתכן שזו הסיבה לכך שהתורה מאפשרת, במקרה זה, הבאת קורבן צנוע יותר, למי שהוא דל ואין ידו משגת להביא את הקורבן המפורט בשלב הרביעי שתיארנו, וכך נאמר בפסוק כא שבו נעסוק הפעם: "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו. ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולג שמן".

קורבנו  של העני מצומצם מהקורבן הרגיל המתואר לעיל, והוא כולל קורבן אשם - כבש אחד(גם בקרבן הרגיל- כבש אחד מיועד לאשם. ראו פסוק יב). בנוסף לכבש, מקריב הדל מנחה, שהיא קרבן קמח- במקרה זה מצווה התורה על קורבן סלת בלולה בשמן. בנוסף לכך מביא המיטהר העני לוג שמן כנסך (לוג- מידת נפח  של 6 ביצים. ראו לעניין זה את טבלת מידות הנפח בערך רשימת מידות שיעורים ומשקולות בהלכה, בויקיפדיה. פוסקי הדורות הקודמים נחלקו בשאלה האם גודל הביצה בזמננו הינו בגודל שבו היו הביצים בזמן חז"ל אם לאו. לעניין זה כמובן יש השלכה על תרגום המידות המופיעות בתורה לשיעורים בני זמננו). יצויין כי מידת לוג מוזכרת רק פעם אחת בתורה- בפסוקנו.

אם נשווה בין הקורבן הרגיל לבין קורבן הדל, נראה כי הצמצום נעשה בקורבנות החטאת והעולה, שאין להם זכר בקרבן הדל. קורבן האשם לעומת זאת נשאר בדיוק כפי שהוא, בקרבן הרגיל- גם בקורבנו של  המיטהר דל האמצעים.

ר' דוד צבי הופמן (ממנהיגי יהדות גרמניה וממובילי תנועת תורה עם דרך ארץ. חי בין השנים 1921-1843)  מתייחס לעניין זה וכותב: "כבש לאשם עיקר, מפני שבו תלוי עיקר הכפרה והוא משמש תנופה היינו מתנה לה', שמכפרים בה על האשמה".

מבחינת פיסוק הטעמים- הפסוק מתחלק באתנח במילה 'עליו". צלע א מפרטת את המקרה הנדון ואת קורבן האשם, ואילו צלע ב מפרטת את המנחה והנסך.

ככלל,  כללי פיסוק טעמים מחייבים חלוקה של שלושה רכיבים ביחס של 1:2 או 2:1. אין אפשרות נוספת. עם זאת, ניתן היה לכאורה לחלק את הפסוק במילה משגת, ובמקרה כזה צלע ב היתה כוללת את שלושת הרכיבים של הקורבן, ואולם בעלי הטעמים לא הלכו בדרך זו. ייתכן שהסברו של רד"צ הופמן שהבאנו לעיל יכול לנמק את החלוקה הזו, המפרידה בין האשם לבין שאר המרכיבים.

מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל מעיר(חוג לטעמי המקרא מס' 9), כי בעלי הטעמים נהגו באופן דומה לאופן בו נהגו בפסוקנו, גם בכתוב העוסק בקורבן המוקרב ביום השבת(הפסוק שבו מתחילה הקריאה לשבת ראש חודש,  כמו השבת הקרובה): "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם. ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו" (במדבר כח, ט). פסוק זה מתחלק באתנח במילה תמימם. צלע א היא קורבן  המיוחד לשבת(ראו פסוק י, משם עולה כי קורבן זה בא כתוספת על קורבן התמיד המוקרב מידי יום ביומו). ואילו צלע ב עוסקת במנחה ובנסכים(וראו גם ויקרא יד, י המתחלק באופן דומה).

 אם ננתח את פיסוק הטעמים של צלע ב בפסוקנו, נראה כי הצלע מתחלקת בטעם טיפחא במלה 'למנחה'. המילים 'ועשרון סלת' מוטעמות בקדמא ואזלא, כלומר יש לקרוא חלק זה של הפסוק כך: "ועשרון סלת- אחד בלול בשמן".

הניסוח של פסוקנו מעורר קושי. נאמר: "ועשרון סלת אחד בלול בשמן..." המילה עישרון היא לשון יחיד. מה מוסיפה אפוא המילה אחד על הידוע לנו ממילא?

על שאלה זו משיב המלבי"ם (מאיר לייבוש בן מיכאל וייזר. פרשן מקרא שחי בין השנים 1879-1809) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "וע"כ (ועל כן  נ.ו) פירשו חז"ל שמלת 'אחד' מוסב למטה – 'אחד בלול בשמן' שמלמדינו שכל אחד(מהעשרונים נ.ו) יהיה בלול בלוג שמן... וכן דעת בעל הטעמים שחבר מלת 'אחד' עם 'בלול בשמן' וכיוון לדרוש הזה".

המלבי"ם מתייחס בדבריו למחלוקת התנאים, בדבר כמות השמן שיש לבלול בסלת בקורבן המצורע דל האמצעים ואלה דברי המדרש: "ועשרון סלת אחד- מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג כדברי חכמים. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון, אין לה אלא לוגה, שנאמר 'למנחה ולג שמן'(ספרא מצורע פרשה ד).

במדרש הלכה זה יש מחלוקת לגבי כמות השמן שיש להביא ולבלול עם המנחה של המצורע דל האמצעים (אין מדובר על לוג השמן המשמש לטהרה).

מחלוקת דומה אנו מוצאים במשנה במשנה במסכת מנחות(י, ג): "אפילו מנחה של שישים עשרון נותן לה ששים לג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו מנחה של ששים עשרון, אין לה אלא לגה, שנאמר' למנחה ולג שמן'( ויקרא יד כא).

אנו רואים אפוא ששיטת תנא קמא במשנה (וחכמים במדרש) היא שכל עישרון ועישרון טעון הבאת לוג שמן עימו. התוצאה היא, שבמנחת המצורע דל האמצעים יש להביא  לוג של שמן הנבלל עם המנחה.

וכן מסביר את שיטת חכמים הרב ברוך אפשטיין (רב, בנקאי וחוקר. חי בין השנים 1946-1860) : "רוצה לומר אם הביא מנחה של כמה עשרונים סלת, צריך ליתן לוג שמן לכל עשרון סלת... ונראה הטעם הדיוק מלשון זה, מדלא כתיב 'ועשרון אחד סלת' כמו דכתיב לעיל פסוק י  'ולג אחד שמן' וכדומה מלשונות כאלה, ומדכתיב 'ועשרן סלת אחד' משמע ליה, דהמלה 'אחד' מוטה למטה, רוצה לומר 'אחד בלול בשמן'..."(פירוש תורה תמימה לפסוקנו).

 הרב אפשטיין מסביר כי מאחר שנאמר בפסוקנו: 'ועשרון סלת -  אחד בלול בשמן – למנחה', ולא כתוב- ועשרן אחד סולת (כלומר, הכתוב הפך את סדר המילים)- למדו מכאן חכמים שיש לדרוש את הכתוב כאומר: עשרן סלת אחד- ולג שמן, כלומר-  עשרון סולת אחד, לכל לג שמן.

הרמב"ם פוסק את שיטת תנא קמא (וחכמים) להלכה: "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה. לוג שמן לכל עשרון"(הלכות מעשה הקרבנות יב, ז).

המלב"ים סבור שעמדה זו של חכמים, שנפסקה להלכה, עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים בפסוקנו, שכן "בעל הטעמים חבר מלת אחד עם בלול בשמן וכיון לדרוש הזה", כלומר: על פי פיסוק הטעמים, אין לקרוא 'ועשרון סלת אחד- בלול בשמן למנחה', אלא: 'ועשרון סולת- אחד בלול בשמן'. משמעות הדבר היא, שהמילה 'אחד' נמשכת לשמן הנבלל עם המנחה. זו היא שיטת חכמים בספרא ותנא קמא במשנה(בשולי הדברים יצויין כי שיטת ר אליעזר בן יעקב במשנה בוודאי אינה מתאימה לפיסוק הטעמים, שכן לפי שיטתו יש לחבר בין המילים- למנחה ולג שמן, בעוד שבעלי הטעמים העמידו טעם טיפחא, שהוא טעם מפסיק, תחת המילה למנחה, ובכך נתכוונו ככל הנראה דווקא להפריד ביניהם).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק בפרשתנו שיש בו קושי בניסוחו, פירשנו את הקושי כבא ללמד דין חדש בעניין כמות השמן הבאה עם הסולת בקרבנו של המצורע דל האמצעים. הבאנו את המחלוקת הקיימת בעניין הכמות וראינו שבמקרה זה, השיטה שנפסקה להלכה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, עובדה שהוזכרה בפירושו של המלבי"ם לפסוקנו.

שבת שלום וחודש טוב 

Edit Post Text