טיפ שבועי לפרשת אמר

            השבת נקרא בתורה את פרשת אמר. את הטיפ שלהלן נקדיש לשני טעמים הדומים זה לזה בצורתם, אך שונים זה מזה בתפקידיהם, הטיפחא והמאיילא. נעשה זאת באמצעות דיון בפסוק מפרשת השבוע ובהערת מסורה שעליו.

כרקע לדברים נזכיר, כי טעמי המקרא עצמם מיוחסים בדברי חז"ל לזמן קדום(תקופת עזרא הסופר ואולי אף קודם לכך. ראו: בבלי מגילה ג, א: נדרים לז, ב: עירובין כא, ב: ירושלמי מגילה ד, א), אך צורתם הגרפית של סימני טעמי המקרא המוכרים לנו היא מאוחרת יחסית(תקופת הגאונים, סמוך למאה ה-  10 לספירה. ראו על כך בערך 'טעמי המקרא', בויקיפדיה וכן בערך הנושא שם זה באתר daat  במרשתת). כידוע, וכבר הערנו על כך בעבר, בתלמודים אין התייחסות רבה לטעמי המקרא, וככל שיש התייחסות הרי שהיא  כללית ביותר(כגון, המונח פיסוק טעמים המוזכר בתלמוד הבבלי חגיגה ו, ב), ואין התייחסות לטעמים ספציפיים ובוודאי לא לסימניהם הגרפיים.

כידוע, טעמי המקרא מתחלקים לשני סוגים. הסוג האחד הוא הטעמים המפסיקים לדרגותיהם השונות- לטעמים אלה יש תפקיד כסימני הפיסוק של ימינו, אלא שבניגוד למערכת סימני הפיסוק המוכרת לנו, קיימת הררכייה בין המפסיקים השונים, הררכיה שאנו מרבים להזכיר אותה במסגרת הטיפים השבועיים (ראו: מ. פרלמן, "טעמי המקרא ותפקידיהם", תדפיס מתוך ספר הפטרות מפוסק על פי טעמי המקרא, תל אביב תשמ"ג(להלן: פרלמן), עמ' יט) הסוג השני הוא הטעמים המשרתים- לכל טעם מפסיק יש  טעם משרת אחד או יותר הצמוד אליו (כגון: דרגא ומרכא הם משרתי התביר, מהפך ומרכא הם משרתי הפשטא וכו').

תופעה מעניינת בטעמי המקרא היא שסימנים מסיימים משמשים לשני טעמים שונים, אחד מהם מפסיק ואחד מהם הוא משרת. למשל- סימן זהה משמש לפשטא(שהוא טעם מפסיק) ולקדמא(שהוא טעם משרת). זהות מעין זו עלולה להטעות את בעל הקריאה הלא מיומן.

 בעל קריאה מיומן יידע מן הסתם להבחין בין הסימנים הזהים למראה,  ברוב המקרים, באמצעות מיקום הסימן (מקומו של הפשטא הוא קבוע, מעל האות האחרונה שבמילה, ואילו מקומו של הטעם קדמא הוא מעל ההברה המוטעמת, ועדיין אין המיקום כשלעצמו פותר את כל הבעיות). אפשרות אחרת להכריע בין שני טעמים שסימנם זהה הוא באמצעות הטעמים הסמוכים להם (למשל, אחר  מילה המוטעמת במהפך יבוא הטעם פשטא ולעולם לא יבוא הטעם קדמא במקום כזה, וכיו"ב).

אחד הטעמים השכיחים הינו הטעם טיפחא, שהוא  המפסיק האחרון לפני אתנחתא ולפני סוף פסוק(ראו פרלמן שם עמ' כא). סימנו- קו מלוכסן שמאלה מתחת להבהרה המוטעמת במילה. והנה סימן זה עצמו משמש גם לטעם משרת ששמו מאיילא (והוא פחות מוכר).

 שני הטעמים האלה, הטיפחא והמאיילא, יכולים לבוא רק לפני אתנחתא או סוף פסוק, ולאחר הטעם המפסיק זקף, או בראש הצלע כאשר אין לפניהם מפסיק אחר כל שהוא.

כיצד ניתן אפוא להבחין בין שני הטעמים הללו? המבחין העיקרי הוא שלאחר המאיילא נמצא באותה מילה טעם מפסיק (אתנחתא או סוף פסוק). אם המילה שיש בה מאיילא היא מילה מוקפת- הטעם המפסיק יבוא במילה שלאחריה (ראו: א.ב הלבני, "טיפחא או מאיילא- עיון בשני פסוקים", מגדים מז(תשרי תשס"ח) עמ' 107-103. ראו ההגדרות בעמ' 103 למאמר).

והנה בפרשתנו נאמר: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"(כא, ד). פסוק זה  נמצא בתוך פיסקה העוסקת באיסורי טומאה החלים על כהנים, והפרשנים נתקשו בפירושו. מקריאה ראשונה של הפסוק נראה כי הכתוב אוסר על הכהן להיטמא לאשתו במותה, שכן היטמאות הכהן מחללת אותו מן הכהונה(ראו פירוש רשב"ם לפסוק). על הרציונל שבאיסור זה עמד רמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי המקרא והתלמוד בימי הביניים. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוק, ואלה דבריו: "וטעם 'בעל בעמיו כמו 'מבעלי יהודה'(שמואל ב ו, ב) 'בעלי גוים'(ישעיה טז, ח)...כי הנכבדים יקראו 'אדנים'. יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו, יפרש הכתוב כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הנכבד והגדול בעמיו, יזהירנו שלא יחלל מעלתו לעולם בטומאת המתים"(וראו דברי שד"ל שפירש פסוק זה כמתייחס לכהן הגדול בלבד, ולטענתו אף אונקלוס (המתרגם את המילים בעל בעמיו- רבא בעמיה) פירש כך את הפסוק. לדיון נרחב בתרגום אונקלוס לפסוקנו ראו : הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן, ירושלים תשע"ו, עמ' 461-459).

חז"ל פירשו פסוק זה  כעוסק בכהן שנשא אישה האסורה לו, ועל מקרה זה נאמר שאסור לו להיטמא לה במותה, בגלל שמדובר בנישואי איסור(אלא אם אין מי שיתעסק בקבורתה, שאז היא מוגדרת כ"מת מצווה". ראו דברי רש"י לפסוק זה המביא מדברי המדרש. ראו גם דברי חז"ל: "יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא.  הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה, ואין  מטמא לאשתו פסולה"(בבלי יבמות כב, ב).

מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה בעמיו. צלע ב היא אפוא בת מילה אחת בלבד: להחלו, המוטעמת כמובן בטעם סוף פסוק- סילוק (קו אנכי מתחת להברה המוטעמת, במקרה שלנו, תחת האות ל), אך גם בטעם הנראה כטיפחא(תחת האות ה), אך במקרה זה, אין זו טיפחא, אלא מאיילא, שהוא כאמור טעם משרת.

בספר "משפטי הטעמים" שחובר על ידי הרוו"ה (ר' בנימין זאב וולף הינדנהיים- חוקר מסורה ובלשן יהודי גרמני. חי בין השנים 1832-1757) כותב המחבר: "סוף פסוק הוא הסילוק לא ישרתוהו לעולם רק מרכא לבד, חוץ מן חמש מקומות שתשרתיהו המאיילא בתיבתו"(דף ל, עמ' ב).

 הרוו"ה מתייחס בדבריו להערת המסורה על פסוקנו:" ה'  בטעמא"(וראו הערות המהדיר, פרופ מנחם כהן, בפירוש עין המסורה בתוך מקראות גדולות הכתר לפסוקנו המבאר: "ה סופי פסוקים בטעמא(מאילא)").

כדי לבאר הערה זו של בעלי המסורה יש להבהיר: בדרך כלל, המשרת הבא לפני סוף פסוק הוא מרכא. ואולם בחמישה מקומות הטעם המשרת של הסילוק הוא הטעם מאיילא, ולא מרכא.

 בעל הפרוש  מענה לשון (בתוך תיקון קוראים סימנים, ירושלים תשע"ג) מעיר על כך: " סוף פסוק לא ישרתוהו לעולם כי אם מרכות, ובה' מקומות ישרתוהו 'מאיילא' בתיבתו, וצורתו כצורת הטפחא אך איננו מפסיק אלא הוא משרת לאתנחתא או לסוף פסוק בי"א מקומות".

 כיצד ניתן להבחין בטעם זה שהוא טעם משרת, שצורתו כצורת טפחא המפסיק? הסימן הוא שהטעם מאיילא תמיד יהיה באותה המילה המוטעמת באתנחתא או בסילוק.

יצויין, כי מלבד פסוקנו יש ארבעה מקומות נוספים בהם מופיע המאיילא עם הטעם סילוק(במדבר טו, כא- במילה לדרתיכם. ישעיה ח, יז, במילה וקויתי-לו. הושע יא ו -  במילה  ממעצותיהם. דברי הימים א ב, נג -  במילה והאשתאלי).

יצויין כי הטעם מאיילא מופיע גם במקומות נוספים, אך המיוחד בחמשת המקומות האלה, הוא שהמאיילא מופיע יחד עם הסילוק. בכל שאר המקומות המאיילא מופיע סמוך לאתנחתא (למשל: בראשית ח, יח 'ויצא נח'. ראו פירוש מענה לשון שם. ראו גם במדבר כח, כו במילה בשבעתיכם. לדיון מפורט יותר בהיקרויות השונות של הטעם מאיילא ראו מאמרו של הלבני שהוזכר לעיל).

לסיכום:  הפעם עסקנו  בשאלת הצורה הגרפית של טעמי המקרא. העלנו את בעיית הדמיון הצורני בין  טעמים שונים במהותם זה מזה, והצגנו לדוגמה את הדמיון בין המרכא למאיילא. את זאת עשינו, אגב דיון בהערת מסורה לפסוק מפרשתנו, דרכה למדנו על המאפיינים של טעם מיוחד זה. 

שבת שלום

Edit Post Text