טיפ שבועי לפרשת בהר - בחקתי

השבת נקרא את פרשות בהר ובחקתי המחוברות, המסיימות את ספר ויקרא. בפרשת בהר ישנן מצוות רבות (על פי המניין שבספר החינוך יש בפרשת בהר שבע מצוות עשה ושבע עשרה מצוות לא תעשה). נראה כי הרציונל העומד מאחורי החלק הארי של המצוות והאיסורים המפורטים בפרשה הוא הבעלות הנצחית של ה' על הארץ, לעומת ארעיות ושפלות האדם ביחס לאל. משילובם של שתי אידאות אלה נובע כי כל בני ישראל שווים הם לפני ה'(ויקרא כה, פסוקים: כג,  לח, נה).

 אחד מן החוקים המפורטים בפרשה עוסק במכר מקרקעין המצויים בעיר חומה(כה, כט-לד). הדין מאפשר למוכר הנכס "לגאול אותו", כלומר, לרכוש אותו בחזרה מן הקונה. זכות זו עומדת בתוקפה עד תום שנה ממועד המכירה. על פי האמור בפסוק ל, אם המוכר לא רכש בחזרה את הנכס הנמכר תוף שנה ממועד המכירה- הקונה רוכש בעלות בנכס לצמיתות. דין זה שונה מן הדין החל על נכסי מקרקעין המכונים בפרשתנו בתי חצרים- על פי הדין המפורט בפסוק לא, נכסים אלה, חוזרים לבעליהם ביובל(דיני היובל עצמם מפורטים בתחילת פרשת בהר, בפסוקים  ח-יג. סקירה על דיני היובל ראו אצל: מ. קוכמן, "שנת היובל" עולם התנ"ך - ויקרא, רמת גן תשנ"ג, עמ' 186-184).

נעסוק בפסוק אחד בפרשתנו שעניינו האפשרות הניתנת למוכר הקרקע לגאול אותה תוך השנה הראשונה למכירה, ואשר בו קיימת תופעה שכיחה בפסוקי התנ"ך, ה"קרי" וה"כתיב":"ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא (לו קרי) חמה לצמיתת  לקנה אתו לדרתיו. לא יצא ביבל".

הפסוק מתחלק באתנחתא במילה לדרתיו. בצלע א מצויין  היסוד העובדתי של הדין והדין הפוזיטיבי, ואילו בצלע ב נכתב הצד השלילי של הדין המפורט בצלע א (מפירוט הדין באופן הזה, נלמדה הלכה ספיציפית לדיני גאולה בשנת היובל. ראו בבלי ערכין לא, ב. ראו פירושו של רש"י לפסוקנו, בדיבור המתחיל 'לא יצא ביובל'.

נעסוק הפעם בביטוי אשר לא חמה שבפסוקנו- המילה לא כתובה ב- א'(כתיב)  אך נקראת כאילו היא כתובה ב- ו לו(קרי). לקורא בתורה אין דרך מעשית לבטא את ההבדל הזה בקריאה, אלא רק בכוונה ובמחשבה לבדם (ועל כך בהמשך).

תופעה זו של מילים הכתובות בדרך אחת ונקראות בדרך אחרת מצויה בתורה 32 פעמים ובספר ויקרא עצמו 3 פעמים בלבד(ראו רשימת המקרים בתנ"ך כולו תחת הערך, קרי וכתיב באתרdaat  במרשתת).

בהסבר התופעה הזו, הוצעו במהלך הדורות הסברים רבים. פרשנים וחוקרים, נתנו דעתם לסוגיה מעניינת זו. נביא כאן בקצרה שתי דעות: דעת רד"ק(ר' דוד קמחי  מגדולי פרשני המקרא בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) בהקדמתו לפירושו על הנביאים: "ונראה כי מלות האלה נמצאו כן, לפי שבגלות ראשונה אבדו הספרים ונטלטלו והחכמים יודעי התורה מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור,  כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ..." (ראו גם דברי רד"ק בפירושו לשמואל ב, טו, כא. ראו גם פירושו למלכים א יז, יד). רד"ק תולה אפוא תופעה זו  בנתק במסורת העברת נוסח המקרא מדור לדור במהלך גלות הראשונה, קרי גלות בבל(בין השנים 516-586 לפני הספירה).

לעומתו סבר דון יצחק אברבנאל(ר' יצחק בן יהודה אברבנאל מדינאי יהודי, פילוסוף ופרשן מקרא שחי בפורטוגל, ולאחר מכן בספרד וגורש לאיטליה בזמן גירוש ספרד. חי בין השנים 1508-1434) כי עמדתו של רד"ק הינה בלתי מתקבלת על הדעת, ואלו דבריו בהקדמה לספר ירמיה: "ועצתם רחקה ממני, כי איך אוכל בנפשי להאמין ואיך אעלה על שפתי שמצא עזרא הסופר ספר תורת האלוקים וספרי נביאיו ושאר המדברים... מסופקים בהפסק ובלבול... הענין אצלי הוא שעזרא ואנשי כנסת הגדולה מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו... עזרא עיין במקרא והדברים נראו אליו זרים כפי טבע הלשון וכוונת הסיפור וחשב שהיה זה לאחד מב' סיבות: אם שכיוון הכותב בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלת נבואתו... ולכן לא מלאו ידו לגשת ידיו למחוק דבר מספרי האלוקים... ולכן הניחם בכתב מבפנים כמו שנכתב, האמנם  שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא כפי טבעו הלשון ופשיטות העניין".

 אברבנאל סובר אפוא, כי עזרא הסופר בחר להשאיר את המילה שנראתה לו 'זרה'  בתוך הנוסח הכתוב, וכתב  בצידו של הנוסח את פירוש אותה המילה הזרה בשפה ברורה ומובנת יותר -  לדעתו, אין מדובר בחילופי נוסח אלא בתיקון ופירוש בלבד(גישה שונה לחלוטין היא גישתו של המהר"ל" מפראג שחי במאה ה - 16. ראו תפארת ישראל פרק סו. ראו גם: י. עפר, "כתיב וקרי: פשר התופעה, דרכי הסימון שלה ודעות הקדמונים עליה", לשוננו ע (תשס"ח), עמ'73-55).

נעבור מכאן לעסוק בפסוקנו גופו. כאמור, המילה שבה יש קרי וכתיב בפסוקנו היא המילה לו- כתיב ו לא- קרי, ואולם, נראה כי כי במקרה שלנו, עצם צורת הכתיב וצורת הקרי שנויה במחלוקת.

שנינו במסכת ערכין: "עיר שגגותיה חומתה ושאינה מקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה..."(ט, ו). דין המשנה בא למעט ערים מסויימות מדין "בתי ערי חומה" המפורט בפרשתנו. ואולם, עיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אף על פי שעכשיו אין לה חומה, דינה כבתי ערי חומה. דין זה נלמד אף הוא מפסוקנו, ואלה דברי הברייתא: "תניא: רבי אלעזר בר יוסי אומר: אשר לוא חומה-  אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן..."(בבלי מגילה ג, ב).

בדפוסים המצויים של התלמוד, נכתבה המילה לו שהדרשן מצטט אותה מפסוקנו, בשלוש אותיות: לוא!!! נוסח זה איננו מתאים לכתיב וגם לא לקרי בספרי התורה שלנו.

לא זו אף זו,  נראה כי נוסח זה של הציטוט מן הפסוק היה גם לפני רש"י המפרש: "לוא חומה- לוא כתיב. משמע לא ומשמע לו, כלומר אין לו עכשיו והיה לו חומה קודם..."(ערכין לב, ב). כלומר, רש"י מפרש את הדרשה שבברייתא, כאילו היא מתבססת על אופן הכתיב החריג של המילה לוא בשלוש אותיות, ואין זה הכתיב שבספרי התורה שלנו (ומעניין לציין כי בפירוש רש"י לתורה המודפס, בין היתר גם במהדורת רש"י של הרב חיים דוד שעוועל שיצאה בהוצאת מוסד הרב קוק, מובאים דברי רש"י לפסוקנו(בתוך סוגריים) כך: "לו קרינן. אמרו רבותינו ז"ל. אע"פ שאין לו עכשיו... ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב 'לה', אלא מתוך שצריך לכתוב 'לא' בפנים, תקנו  'לו' במסורת זה נופל על זה".  בקטע זה אין נזכרת האפשרות לכתיבת המילה לו בשלוש אותיות. ראו גם בפירושו של שד"ל לפסוקנו).

ואכן כבר בעלי התוספות העירו על כך: "פירש רש"י לוא כתיב... ואינו כן בחומשין מדוייקות...(תוספות למסכת ערכין לב, א דיבור המתחיל אשר). כך גם עולה מהערת המסורה לפסוקנו: "לא - לו קרי". לא זו אף זו:  קיימת הערת מסורה בפרשת שמיני על הפסוק: "אשר לא כרעיים ממעל לרגליו..." (ויקרא יא, כא): "טו כתיב לא וקרי לו". הערות בעלי המסורה אינן מתיישבות עם פירושו של רש"י ממנו עולה לכאורה צורה שלישית של כתיבה: "לוא"(ראו דברי בעל החיבור מנחת ש"י לפסוקנו).

מכל האמור לעיל עולה מבוכה גדולה בשאלת נוסח הכתוב, מהו הכתיב ומה הקרי. לא יפלא אפוא כי פסוקנו נמנה ברשימת המקרים שמביא ר' עקיבא אייגר(רב, ראש ישיבה ופוסק שחי בין השנים 1837-1761 במזרח אירופה) ב"גליון הש"ס" על מסכת שבת, נה , ב שבהם יש מחלוקת בין נוסח המסורה לבין ציטוטי הפסוקים המובאים בתלמוד.

הצעה מעניינת שיש בה כדי ליישב חלקית את המבוכה מציע הרב ברוך אפשטיין(רב, בנקאי וחוקר. חי בין השנים 1942-1860) בפירושו תורה תמימה לפסוקנו, ואלה דבריו: "ומדייק זה(כוונתו להלכה המובאת בברייתא משמו של ר' אליעזר בר' יוסי נ.ו)  מדכתב לא באל"ף, והקורא צריך לכוין כמו דכתיב לו בוא"ו כמבואר במסורה, ולכן סביר ליה דעיקר אזלינן בתר הכתיב באל"ף... ובתוספות כתבו דכתיב  לו בוא"ו וקרינן לא באל"ף, ואין זה מתאים עם המסורה שלנו שהיא בהיפך. ורש"י כתב: 'לא כתיב ומשמע לא ומשמע לו'... ולכאורה אין לדבריו ביאור. ונראה שכיון למה שאמר סוטה לא א דלא באל"ף משמע לא ומשמע לו...  ובגמרא כאן ובמגילה ג, ב מועתק הלשון לוא בוא"ו ובאל"ף, ואחרי שלא כתיב כזה, צריך לומר שכוונת הגמרא להפירוש שכתבנו, דדריש הקרי וכתיב. וכללם ביחד בקיצור בהעתק התיבה בשתי האותיות".

 הרב אפשטיין מציג את הסתירה לכאורה בין הקרי והכתיב כפי שהם נראים מדברי התוספות, מול הקרי והכתיב על פי המסורה. את הסתירה הזו הוא מניח כפי שהיא. הרב אפשטיין מתקשה גם בהבנת פירושו של רש"י- מהיכן נלקח הכתיב הזה הכולל שלוש אותיות?

 על כך משיב הרב אפשטיין  ואומר כי  אין הכוונה במילה לוא לומר כי אכן ישנה צורת כתיבה כזו, שהרי המסורה אינה מכירה צורת כתיבה זו ואינה מציינת זאת, אלא כוונת הכתיבה בצורה המיוחדת הזו היא לרמוז לצירוף של שתי האפשרויות, הקרי והכתיב, לו ו- לא. המילה לוא היא אפוא קיצור של שתי הצורות. האפשרות לרשום קיצור כזה נסמכת על כך שההלכה  דרשה במקרה זה, את שתי הצורות, אך אין הכוונה כמובן שיש לכתוב מילה זו בשלוש אותיות.

לסיכום: הפעם עסקנו במילים בהם יש צורת  כתיבה וצורת קריאה. הבאנו כמה דעות המסבירות את התופעה. התמקדנו במקרה כזה הלקוח מתוך פסוק' בפרשתנו. ראינו שיש חילוקי דעות לגבי צורת הכתיב וצורת הקרי וגם ראינו אפשרות כתיבה שלישית שבקשר אליה הבאנו את הסברו של הרב ברוך אפשטיין, המבאר שאין כאן למעשה אפשרות שלישית של כתיבה, אלא צירוף של צורת הכתיב וצורת הקרי, צירוף הנסמך על כך שחכמי התלמוד למדו הלכה משתי הצורות.

שבת שלום

Edit Post Text