טיפ שבועי לפרשת במדבר

השבת נקרא בתורה בפרשת במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר במפקד בני ישראל, ובמפקד שבט לוי אשר נמנה בנפרד (במדבר א, מז-נד: ג, יד-לט).

מפקד בני לוי נפתח בציוווי: "וידבר ה אל משה במדבר סיני לאמר. פקד את בני לוי לבית אבתם למשפחתם..."(ג, יד-טו). מן הפסוקים הללו עולה כי משה לבדו נצטווה לפקוד את בני לוי.

 לעומת זאת, בסיום ביצוע המפקד לבני לוי אנו קוראים: "כל פקודי הלוי אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחתם. כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף"(ג, לט). מפסוק זה עולה כי משה יחד עם אהרן פקדו את בני לוי, וזאת בניגוד לאמור בפסוק טו שבו ה' מצווה את משה בלבד לפקוד את בני לוי (יצויין כי אין זה הקושי הענייני היחיד בפסוק זה. גם מניין הלויים שבפסוק איננו תואם את סכום מפקדם של שלושת צאצאי לוי. על קושי זה, שלא נדון בו כאן, ראו דברי ראב"ע וכן דברי ר' יוסף בכור שור בפירושם לפסוק).

בפסוק זה ישנה תופעה מעניינת נוספת, שבה נעסוק הפעם. המעיין בפסוק רואה, כי מעל כל אות ואות במילה 'ואהרן" יש נקודה. מה פשר סימון זה?(יצוין כי כבר עסקנו בנושא זה לפני שלוש שנים, בטיפ שבועי לפרשת ניצבים וילך. הפעם נרחיב ונחדד מעט את הדברים שכתבנו שם).

אפשרות אחת להסביר את פשר הנקודות הללו, הוא לייחסם לשאלה ששאלנו בתחילת דברינו: "מפני שהדיבור תחלת הפרשה למשה לבדו ואהרן נצטרף עמו אחרי כן"(מדרש לקח טוב, המכונה גם פסיקתא זוטרתא, על פסוקנו). על פי הסבר זה, הניקוד שעל המילה ואהרן בא לרמוז לקושי שבהעדר ההתאמה בין זהות הנמען של דברי ה' בתחילת הפרק- משה לבדו, לבין מי שמבצע את המניין בפועל על פי האמור בפסוקנו - משה ואהרן.

פתרון אפשרי אחר לשאלת תפקיד הנקודות, עולה  מן הדיון במסכת בכורות שבתלמוד הבבלי(ד, א), שם מובאת ברייתא: "דתניא: למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים? שלא היה באותו מנין". על פי האמור בברייתא, הניקוד יוצא הדופן מעל המילה ואהרן בא ללמד אותנו שאהרן הכהן לא היה כלול במניין הלויים (וראו דברי רש"י שם בדיבור המתחיל 'ואהרן שלא היה באותו מנין').

 החיסרון הבולט בשני ההסברים האלה הוא שהם מקומיים, מתייחסים למקרה זה בלבד. ואולם קיימים עוד מקומות רבים בתורה שבהם יש ניקוד מעל מילה או כמה מילים, ניקוד  המופיע גם בספרי התורה הכתובים על קלף והמשמשים לקריאה בבתי הכנסת. מה פשרן של נקודות אלה?

 בעניין זה קיימות גישות שונות בדברי חז"ל, כמו גם בדברי חכמי הדורות המאוחרים להם. גישה אחת באה לידי ביטוי במדרש שלהלן: "אמר ר' שמעון בן אלעזר - בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב, אתה דורש את הנקודה..."(בראשית רבה, וירא, פרשה מח, טו). לפי גישה זו, הנקודות שעל המילים נתנו עם התורה בסיני וסומנו ברוח הקודש, ועל כן  יש לדרוש אותם וללמוד מהם הלכות.

נראה כי ברוח גישה זו, דרשו חז"ל גם מקומות אחרים שבהם יש ניקוד על האותיות. כך למשל נדרשה הנקודה העומדת מעל האות ה  במילה  רחקה  בבמדבר ט, י: "אמר רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה לומר, לא מפני שרחוקה ודאי, אלא: מאסקופת העזרה ולחוץ"(משנה פסחים ט, ב. לפירוט כל המקומות שיש בהם ניקוד על האותיות ראו מדרש ספרי לפרשת בהעלותך פיסקה סט. לדיון בדרשות השונות שדרשו על הנקודות ללימוד הלכות ספציפיות ראו: ח' סרי, "תקנת רבינו מימון ומילים המנוקדות בתורה" עלון שבות 107. נמצא באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון במרשתת. לדיון נרחב בעניין זה וניסיון למצוא מכנה משותף בין עשרת המקומות הללו ראו:א' שנאן, "עשר נקודת בתורה: דרשות חז"ל על המילים המנוקדות מעליהן",(בתוך) ש' יפת(עורכת) המקרא בראי מפרשיו: ספר זיכרון לשרה קמין, ירושלים תשנ"ד, עמ' 214-198).

לעומת גישה זו,  קיימת גישה בדברי חז"ל לפיה סימון הנקודות מעל המילה מהווה דוגמה למילים שהתעורר לגביהן ספק, ואלו דברי המדרש: "עשר נקודות בתורה אלו הן...ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא: אם יבוא אליהו ויאמר לי: למה כתבת, אומר אני לו- כבר נקדתי עליהם, ואם יאמר לי: יפה כתבת -  הריני מסלק נקודותיהן מעליהן"(אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד , נוסח ב פרק לז. יצויין כי  על פי רשימות מסורה שונות , ישנן הרבה יותר מילים מנוקדות מן המצוי בספרי התורה שבידינו. ראו על כך: י. עופר, "הנסתרות לה' אלהינו והמילים בתורה שנקוד עליהן", דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות מס' 670, פרשת ניצבים וילך תשס"ו. נמצא באתר של אוניברסיטת בר אילן במרשתת).

הרלב"ג(ר' לוי בן גרשום. חי בפרובנס בין השנים 1344-1288) מבאר את תפקיד הנקודות  על פי גישה זו, ואלו דבריו בפירושו לבראשית יח, ט: "הנקודות אשר על 'אליו' ומה שידמה לו, הוא אצלי להורות על עניין ממוצע בין מציאות התיבה הנקודה והעדרה, כי הנקודה תעשה על הכתוב, למחוק מה שעליו הנקודה: ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעליה, הורה שאינה נמחקת מכל וכל, ואינה נכתבת בשלמות".לדעת הרלב"ג נראה כי סימון הנקודות מעניק למילה סטטוס ביניים, בין מחוקה לאינה מחוקה.

יצויין כי סימון מילים בנקודות כביטוי למחיקתם היה נוהג ידוע בכתבי יד, החל ממגילות מדבר יהודה, מעתיקי טקסט הלניסטיים כגון אריסטרכוס ועד לימי הביניים(ראו במאמרו הנזכר לעיל של פרופסור יוסף עופר וכן: י"מ גרינץ, מבואי מקרא,  תל אביב תשל"ב, עמ' 56-55: י. יעקובס, "תורה ומדע בעניין "מקומות הנקודים במקרא", דף שבועי פרשת נצבים תשע"ו (מס' 1189). נמצא באתר של אוניברסיטת בר אילן במרשתת: מ. צפור,  במדבר, עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג, בביאור לפסוקנו).

התנגדות חריפה להסבר  אחרון זה זה מצויה בדברי המהר"ל מפראג(ר' יהודה ליווא בן בצלאל. חי בפראג במאה ה- 16) ואלו דבריו: "כבר אמרנו בפרק שלפני זה שאין לומר בתורת ה' שום תקון כלל ואין בו שינוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל...יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא הסופר מצא בלבול...וכן הנקודה שבתורה אותן אנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכתוב התורה שהיה לתורה תקון..."(תפארת ישראל, פרק ס"ו. ראו גם בחיבורו של ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ג סימן כב).

 נדמה, כי לא ניתן לשלול קטגורית את  הגישה האחרונה שהבאנו, אשר באה לידי ביטוי גם בדברי המדרש באבות דרבי נתן וגם בדברי פרשנים ופוסקים ההולכים בעקבותיו, כגון הט"ז(טורי זהב. חיבור על שלחן ערוך שנכתב על ידי הרב דוד הלוי סגל, שהיה מגדולי הפוסקים האשכנזיים במאה – 17. ראו דבריו בחלק יורה דעה רע"ד, סח) וכן גם בספרי מסורה כאמור לעיל(ניסיון מעניין ליישב בין ההסברים השונים שהעלינו, ראו במאמרו של יעקבס הנזכר לעיל).

נראה אפוא כי עולם ההלכה והמחשבה היהודית לדורותיו יודע לקיים בתוכו חילוקי דעות וגישות שונות, באופן שכל  לומד תורה יוכל להתגדר במקום שליבו חפץ.

לסיכום: עסקנו הפעם  בתופעה הקיימת בספרי התורה שבקלף, אך אינה חלק מטעמי המקרא - הנקודה שעל מילים או אותיות מסוימות בתורה, וזאת בזיקה למילה ואהרן, בפרשתנו, שהיא מנוקדת באופן זה. הבאנו כמה הסברים לתופעה, חלקם מתייחסים באופן פרטי למקרה שבפרשתנו, וחלק מעניקים הסבר כללי לתופעה, הכרוכה בתהליך מסירתה של התורה במשך הדורות. ראינו גם כי חלק מן ההסברים, הכורכים אותה בספקות בכתיבה, היו ועודם נתונים במחלוקת.

שבת שלום ויום ירושלים שמח

Edit Post Text