טיפ שבועי לפרשת קרח

במרכז פרשת השבוע, פרשת קרח,  עומד הסיפור על  מרידתם של קרח ועדתו במנהיגותו של משה ובעונשם של המורדים.

הפעם נעסוק בשני פסוקים המתארים את עונשם של המורדים וננתח את פיסוק הטעמים של אותם פסוקים. אציין כי הרעיון לטיפ שלהלן עלה במוחי בזכות עיון בדפי חוג לטעמי המקרא מאת מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל(מס' 206. נמצא באתר אוצר החוכמה במרשתת. יצוין כי פרלמן הרחיב מאוד בסוגיה זו ואנו נשתמש רק במקצת דבריו).

עונשם של קרח ועדתו מתואר בארבעה פסוקים. שנים מן הפסוקים מצויים בפרשתנו ובהם נעסוק הפעם(מלבד שני הפסוקים בהם נעסוק, ראו במדבר כו, י: דברים יא, ו. עיונו של מיכאל פרלמן עוסק גם בפסוקים אלה).

בפרק טז מספרת התורה שמשה אומר:  "..בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. כי לא מלבי"(טז, כח). ובהמשך הדברים, לאחר שמשה מציג את האפשרות שאם תתממש יתברר כביכול  כי ה' לא שלח אותו, מעלה משה את האפשרות השניה באומרו: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה. וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' (טז, ל).

ובהמשך מתארת התורה כיצד התרחשו הדברים בפועל:  "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם. ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (טז, לב).

נעסוק תחילה בפסוק ל. הפסוק מתחלק באתנחתא במילה שאלה. טעם החלוקה בין הצלעות נראה מובן וברור. צלע  א  היא התנאי. צלע ב מתארת את מה שיקרה אם התנאי יתקיים.

נמקד עתה מבטנו אל צלע א של הפסוק. צלע א, המסתיימת במילה שאלה, מתחלקת חלוקה עיקרית בטעם זקף, במילה להם. כלומר, אין הצלע מתחלקת בין שתי הפעולות שעושה האדמה(פוצה את פיה, בולעת) אלא בין שתי הפעולות הללו, לבין התוצאה- וירדו חיים שאלה.

מכאן ניתן ללמוד כי בעלי הטעמים ראו את המילים "ופצתה האדמה את פיה" כמתארים הכנה לבליעה המתוארת לאחר מכן, וכי הפועל ופצתה אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא פעולת לוואי לפעולה העיקרית, שהיא הבליעה.

הבנה זו של הייחס בין שתי הפעולות עולה גם מדברי רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא המסורתיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) לפסוקנו: "יברא ה- להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה, ומה היא הבריאה? ופצתה האדמה את פיה...אז- וידעתם כי נאצו...".

על הטעם לשימוש התורה בלשון "בריאה" בפסוק זה עמדו כמה מן המפרשים. ר' יוסף בכור שור (פרשן מקרא ותלמוד. חי בצרפת במאה ה- 12. מתלמידי רבנו תם, נכדו של רש"י) בפירושו לפסוק כותב: "ולפיכך קורא דבר זה 'בריאה', לפי שלא היה בעולם עד כאן ולא נברא, שאירע לאדם כך: לפיכך הרי הוא נברא עתה מחדש". אין בדבריו פירוש לגבי מהות החידוש שבמעשה זה.

הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי המקרא והתלמוד בימי הביניים. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוק (לאחר הביאו את דברי ראב"ע שהובאו על ידו בשם 'יש אומרים') מסביר מה לטעמו היה החידוש במעשה ה': "אבל הענין, כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע, הוא חדוש, לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה, כמו שנעשה פעמים ברעש הנקרא 'זלזלה' תשאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד, כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין... ".

נקודת החידוש במעשה, אליבא דהרמב"ן, היא פרק הזמן הקצר שבין פתיחת לוע האדמה לבין הסגירה,  פרק זמן קצר כזה מאפיין את  מי שרוצה לבלוע דבר מה. זה דבר שלדעת הרמב"ן, לא קרה מעולם עד אותו מועד(וראו  גם פירשו של רבנו בחיי על אתר).

על החידוש שבבליעת קרח ועדתו באדמה, שבגינו נקרא הדבר בשם בריאה עומד גם הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום- פרשן מקרא, רופא  ומדען שחי בפרובאנס בין השנים 1344-1288) בפירושו לפסוק, ואלו דבריו: "והנה היתה זאת הבריאה שהשם יתעלה ברא אז על דרך המופת בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שנתחדש ממנו בקיעת הארץ: והנה היה ענין זה המופת, שמה שיעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא, עשה השם יתעלה על דרך המופת במעט רגע... וכן דרך שאר המופתים הנעשים על ידי נביא...".

הפרשנים מתייחסים אפוא באופנים שונים להסבר החידוש, היצירה המיוחדת הקיימת במעשה בליעת בני קורח באדמה. רש"י ור' יוסף בכור שור אינם  מפרטים את מהות החידוש שבבריאה החדשה הזאת. לעומתם הרמב"ן והרלב"ג מפרטים את החידוש. הרמב"ן סבור כי הבריאה החדשה מתמצית בעובדה שהאדמה פתחה את פיה- ונסגרה מיידית. הרלב"ג לעומתו רואה את  הבריאה החדשה לא בעצם פתיחת האדמה וסגירתה אלא בצמצום משך הזמן שבין פעירת האדמה את פיה, לבין סגירת לוע האדמה(לעיון נוסף בגישותיהם של כמה ממפרשי התורה לשאלת מהות ה"בריאה" המוזכרת בפסוק, ראו שיעורו של הרב אריה שטרן: "פי הארץ". נמצא באתר של ישיבת כרם ביבנה במרשתת(kby.org.il ).

מכל מקום, מנקודת המבט של פיסוק הטעמים נראה שפרשנותם של כל המפרשים לפסוק ל שמדבריהם הבאנו, עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכאמור, מחלקים את צלע א בתוך משפט התנאי. כלומר, יש לקרוא את הפסוק כך: "ואם בריאה יברא ה'(ומהי?) ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם-(התוצאה תהיה) וירדו חיים שאלה". המיוחד שבבריאה הוא שילוב  שתי הפעולות, פתיחת  האדמה את פיה והבליעה (בין אם הכוונה לעצם שתי הפעולות כדברי הרמב"ן או במשך הזמן הקצר שבין שתי הפעולות, כדברי הרלב"ג).

 פרשנות זו של הפסוק, העולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, מתחזקת למקרא פסוק לב, המתאר את  המעשה כפי שארע בפועל, ואלה דברי הכתוב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם. ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש". הפסוק מתחלק באתנחתא במילה המוקפת ואת-בתיהם. גם כאן, כמו בפסוק ל שנידון לעיל, אין הפסוק מתחלק חלוקה עיקרית בין שתי הפעולות המתוארות בו: ותפתח, ותבלע (חלוקה שכמותה מצינו בפסוקים רבים אחרים כגון שמות כט, ו: שמות ל, ל: שמואל א יז, טז. עם זאת יוער כי דוגמאות אלה הם חלוקה של פסוקים שלמים, אך בפסוקינו מדובר על חלוקה פנימית של צלע אחת בתוך פסוק), אלא בין מושאי הבליעה: "אתם ואת בתיהם"- בצלע א, "ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש"-בצלע ב(ראו דוגמאות  נוספות לחלוקת פסוק בדרך זו: ויקרא יד, יד: במדבר ד, ט: מלכים א יח, לח).

נראה כי בעלי הטעמים בחרו לחלק את הפסוק בדרך זו כדי להבליט את פתיחת פי הארץ, שהיא עיקר הבריאה החדשה שנבראה לצורך השעה(וראו משנה אבות ה, ח ופירושו של ר' עובדיה מברטנורא על המשנה), וכדי להבחין בינה לבין תוצאת הפעולה, בליעת דתן ואבירם המורדים. 

לסיכום: עסקנו הפעם בשני פסוקים מן הפרשה המתארים את בליעת קרח ועדתו באדמה. ראינו כי בשני הפסוקים בחרו בעלי הטעמים לחלק בין הפעולות באופן ממנו משתמע כי פתיחת הארץ את פיה מהווה "פעולת הכנה" לפעולת הבליעה. אנו משערים כאמור כי בעלי הטעמים בחרו בדרך חלוקה זו בשני הפסוקים כדי להבליט את פתיחת פי הארץ, שמהווה עיקר הבריאה החדשה שנבראה לצורך השעה. אגב הדיון הזה, עסקנו במהותה של "הבריאה" הזו בעיני כמה מן המפרשים.

שבת שלום

Edit Post Text