טיפ שבועי לפרשת בלק
הפעם נעסוק בפסוק המצוי לקראת סוף פרשת השבוע, פרשת בלק. נעמוד על קושי ענייני שיש בפסוק וננסה לבחון את שאלת היחס שבין פירושו של הפסוק לגופו, לבין פיסוק הטעמים.
בפרק כב מסופר שעם ישראל חונה בשיטים וחוטא בהתקרבות ייתר למואב ואל אלהי מואב(כה א-ג). משה מצווה את שופטי ישראל להרוג את החוטאים (פסוק ה) .
בפסוק ו מתארת התורה מעשה של קרבה מינית בין "איש מבני ישראל" לבין אישה המכונה "המדינית". בשלב זה לא נודעו שמותיהם של החוטאים והדבר מתגלה רק בפסוקים יד- טו, שהם כבר חלק מפרשת פנחס שנקרא בשבת הבאה (על הקשר בין פרשתנו לבין פרשת פנחס שלאחריה ראו: י. אליצור, "מילות מפתח ככותרת תת קרקעית לפרשיות במקרא ושאלת 'ממחרת השבת", מגדים לח (תשס"ג). פורסם באתר דעת במרשתת. יצויין כי מדובר בעיבוד של שיעורים של המחבר ולא במאמר מפרי עטו. ראו גם: א. סמט, "סיפור החטא בבעל פעור בחתימת פרשת בלק ובלעם". פורסם באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון במרשתת).
מעשה החטא המתואר בפסוק ו זוכה לתגובה קיצונית ויוצאת דופן בחריפותה של פנחס, נכדו של אהרן הכהן, וכך מתארת התורה את המעשה: "ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם, את איש ישראל ואת האשה אל קבתה. ותעצר המגפה מעל בני ישראל"(כה, ח).
הפסוק מתחלק באתנחתא במילה המוקפת אל-קבתה, ונראה כי הטעם לחלוקה זו ברור. צלע א מתארת את המעשה של פנחס. צלע ב מתמקדת בתוצאה החיובית של המעשה- עצירת המגפה.
בפסוק זה יש שימוש כפול בשורש קב"ה. שתי המילים הללו: קבה ו אל קבתה- הן יחידות במקרא. כך על פי הערת בעלי המסורה על הפסוק.
מה פירוש הביטוי "אל-הקבה"? נעיין בדברי כמה מן המפרשים(ראו הגדרת המונח גם אצל : מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן תשס"ו, עמ' 928. ראו גם: עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 155).
רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא המסורתיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) מפרש: אל הקבה- אל האהל(וכמוהו פירש רשב"ם, נכדו וכן ראב"ע). ועל הביטוי "אל קבתה" שבהמשך הפסוק, כותב רש"י: "כמו 'והלחיים והקבה (דברים יח, ג) כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה...". נראה כי רש"י מזכיר כאן שתי אפשרויות. הראשונה: קיבה- האיבר שבבטן. האפשרות השניה- קבה- נקבה, אבר המין הנקבי.
ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. חי ופעל בספרד ובאיטליה במאות ה – 12-11) מרחיב בעניין פירוש הביטוי אל קבתה, וכותב: "בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי... ויש אומרים כי קבתה מגזרת הזרוע והלחיים והקיבה. גם יש דרך דרש (סנהדרין פב, ב) שנעשו י' ניסים לפנחס, רק הכתוב לא הזכירם". ראב"ע מצייין אפוא שלוש אפשרויות לפירוש המילה אל קבתה: 1. אהל 2. קיבה.3 דרך המדרש.
מעניין לציין גם את הפירוש שנתנו התרגומים העתיקים לביטוי 'אל קבתה' שבפסוקנו. פרופסור מילגרום מציין(עולם המקרא, שם) כי על פי התרגומים השבעים והפשיטתא קובה הוא חדר, בעוד שלפי התרגומים הארמיים הוא אהל.
בקשר לתרגומים הארמיים מן הראוי לציין את ההפרש שבין תרגום אונקלוס לבין התרגום המכונה יונתן. בתרגום אונקלוס (היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה. ראו עליו אצל י. קומלוש, המקרא באור התרגום, עמ' 26-24) נאמר: "...ית גברא בר ישראל וית אתתא למעהא..." לעומת זאת, בתרגום המכונה יונתן נאמר:" וברזינון כחדא ית גברא בר ישראל בבית גיבריה וית מדייניתא בבית בהתת תורפה...".
התרגום המכונה יונתן מפרש באופן הדומה לפירוש השני בדברי רש"י: "כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה". והוא משקף את המדרש המופיע בדברי חז"ל אודות הניסים שנעשו לפנחס(בבלי סנהדרין פב, ב). לעומת זאת, תרגום אונקלוס אינו מעניק למילים אל קבתה קונוטציה מינית (אציין כי הרב ד"ר רפאל פוזן ז"ל בספרו פרשגן (עמ' 550-549) מדגיש עניין זה וכותב: "בניגוד למיוחס ליונתן שתרגם 'וברזינון כחדא גברא בר ישראל בבית גובריה וית מדייניתא בבית בהתת תורפה'... ותיאורו מפליג הרבה מעבר למפורש בתורה- אונקלוס מתרגם 'אל קבתה'- במעהא... במונח שאין בו כל רמז לאיברים המוצנעים").
והנה שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוקנו מקשר בין פירוש המילה קבה לבין פיסוק הטעמים, ואלה דברי שד"ל בפירוש לפסוק ו (ו) ויקרב אל אחיו את המדינית: להתפאר בה ולהראות להם מי האשה אשר מצא לו, שהיא בת נשיא מדין, ואחר שהקריבה לפני אחיו, חזר עמה לאחוריו אל הקֻבה לעשות מעשה, והנה הקֻבה היתה של האשה המדינית, וזה טעם ואת האשה אל קבתה (לדעתי ונגד הטעמים)...
מפירושו של שד"ל לפסוק ו נראה כי הוא סבור כי פירוש המילה קבה שבפסוק ח הוא אוהל(כרש"י). שד"ל גם מבאר שמאחר שהאוהל הזה(תהא אשר תהא צורתו החיצונית) היה בבעלותה של האישה המדינית (ולא בבעלותו של הישראלי), השתמשה התורה בלשון יחיד בפסוק ח "ואת האשה אל קבתה"- כי זה היה האהל שלה, ולא של איש ישראל. שד"ל מצהיר כאן שפירושו הוא נגד פיסוק הטעמים, אך אינו מנמק את קביעתו.
בפירוש לפסוק ח, מבהיר שד"ל את קביעתו לפיה הפירוש שלו הוא נגד הטעמים(אם כי הוא אינו מנמק, מדוע בחר במקרה זה לפרש נגד פיסוק הטעמים) ואלה דבריו: " ח) אל קבתה: לדעת בעלי הניקוד והטעמים קבתה איננה ענין קֻבה, אבל (כדעת אנקלוס) ענין נַקְבוּת, ולפי הפשט היה ראוי להטעים ויבֹ֞א א֤חר איש־ישר֨אל אל־הקב֔ה וידק֣ר את־שניה֔ם את־א֧יש ישרא֛ל.
ננסה להבהיר את הדברים: לפי פיסוק הטעמים שלפנינו, מתחלקת צלע א בטעם זקף במילה המוקפת את-שניהם. החלק השני של הצלע, מפרש את מעשה הדקירה ומפרט אותו: 'את איש ישראל- ואת האשה אל קבתה'. וכך יש לקרוא את הפסוק לפי פיסוק הטעמים שלפנינו: "ויבא אחר איש ישראל אל הקבה, וידקר את שניהם - (את מי?) את איש ישראל, ואת האשה אל קבתה". לפי פיסוק זה, החלק הראשון של הצלע מכיל את הנושא, הנשוא והמושא, ואילו החלק השני מפרט את המושא. נראה גם כי לפי פיסוק זה, פעולת הביאה אל הקובה היא טפלה לפעולה העיקרית, שהיא פעולת הדקירה, ושיעור הכתוב הוא: הוא (פנחס) בא כדי לדקור.
פיסוק הטעמים שלפנינו מורה כאמור כי המילה המוקפת אל קבתה היא מושאה של המילה המוקפת ואת-האישה, ולא של המילים 'את איש ישראל', שכן המילים איש ישראל מוטעמות במונח ובזקף, ובכך הן מופרדות מן המילה אל קבתה. חלוקה כזאת מאפשרת למעשה מגוון של פירושים למילה אל-קבתה, הן הפירוש ה"ביתי" – המעשה נעשה באוהל של האישה, וגם הפירוש ה"מיני" מתאפשר - הדקירה נעשתה באבר המין של האישה(ומובן השימוש בלשון יחיד).
ייתכן גם לומר שפיסוק הטעמים שלפנינו, המציע חלוקה עיקרית של צלע א במילה את-שניהם "מתכתב" עם דרשתו של רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן ששה ניסים נעשו לו לפנחס. אחד- שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש... ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אישה..."(בבלי סנהדרין פב, ב). נראה כי הרמז בכתוב למעשה זה ש 'כוון בזכרותו של איש...' נסמך על המילה המוקפת "את-שניהם" שבפסוקנו, שכן משמעות המילה שני במקומות שונים בתורה נלמדת כזהות בין שני העצמים הנוגעים בדבר(כך למשל, מן בפסוק: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים.." שבבראשית א טז למד בעל המדרש, (המובא גם בדברי רש"י על אתר), מן המילה שני כי השמש והירח היו מתחילה בגודל זהה, ורק בשלב מאוחר יותר, ולנוכח "תלונת" הירח : אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, מיעט הקב"ה את הירח. כמו כן, מן הכתוב בויקרא טז, ז: "ולקח את שני השעירים.., למדו רבותינו במשנה כי : "שני שעירי יום הכיפורים מצוותם ..., ראו משנה יומא ו, א. דיוק זה במשמעות המילה שניהם, מיוחס ל- ר' אליהו(המכונה הגאון) מווילנא, שחי בין השנים1797-1720. ראו: ש"ש ריבלין, אור שמואל, רמת גן תשמ"ד, עמ' 3).
לעומת פיסוק טעמים זה, שד"ל מציע פיסוק טעמים אחר, שהוא לדעתו הפיסוק הנכון "על פי הפשט"- לפי הצעת שד"ל, יש לקרוא את צלע א כך: "ויבא אחר איש ישראל אל הקובה- וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האישה - אל קבתה".
המילה אל קבתה, מתייחסת על פי פיסוק הטעמים החילופי, הן לדקירת האיש והן לדקירת האישה. ממילא ברי כי פירוש זה יכול להתאים, רק למי שמפרש את המילה קבתה- האהל שלה, ולפי פירוש זה פירוש הכתוב הוא שהדקירה התרחשה באהלה של האישה, כלומר: האיש והאישה נדקרו, והמעשה ארע באהלה של האישה הנדקרת.
פירוש זה איננו מתאים למשמעות המינית של המילה קבתה, משמעות אליה רמזו התרגום המכונה יונתן וחלק מן המפרשים, שכן אם נפרש כך, נמצא הכתוב חסר, שכן הוא מתאר רק את מקום הדקירה באישה, אבל לא את מקום הדקירה באיש.
פירושו של שד"ל הוא אפוא פירוש קוהורנטי, במובן זה שלפיו המילה הקבה בתחילת הפסוק , והמילה אל קבתה שבצלע ב, הם בעלי משמעות זהה.
לעומת זאת, פיסוק הטעמים שלפנינו מאפשר לכאורה פרשנויות שונות למילה קבתה, וייתכן שבעלי הטעמים ביקשו דווקא לאפשר מגוון פרשנויות אלה ולא להכריע ביניהן ולכן פסקו את הפסוק כפי שפסקוהו. ייתכן גם לומר כי בפיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו מוצנע (יחסית) עונשו של איש ישראל החוטא, שכן בכל פרשנות שלא נפרש את המילה אל קבתה - הרי שהוא מתייחס לאישה המדינית שהחטיאה את איש ישראל החוטא, ולא לאיש ישראל, שדווקא הוא מתואר כיוזם המעשה בפסוק ו.
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק שיש בו שתי מילים הבאות לכאורה משורש דקדוקי זהה. עקבנו אחר דעות המפרשים בשאלת פירוש המילים הללו וראינו את הקשר שבין פיסוק הטעמים לבין פירוש אותן מילים. ראינו את הצעתו החילופית של שד"ל בעניין הטעמים הראויים לפסוק זה, וראינו שהם אכן מתאימים לאופן שבה פירש את המילה 'קבה' ואת הביטוי 'אל קבתה' שבפסוק, תוך שהטעמנו את היתרונות שבכל אחת משתי דרכי פיסוק הטעמים של הפסוק, זו הנוהגת, וזו שהוצעה על ידי שד"ל.
שבת שלום
Edit Post Text
